"זכרו את דבריי: רוסיה תיעלם כאשר השמש האוקראינית תזרח" - ג'וכאר דודייב, מנהיג המהפכה ונשיא הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה (1991-1996)
ג'וכאר דודייב נהרג באפריל 1996 מפגיעת טילים רוסית שכוונה למקום הימצאו. ארבעה חודשים לאחר מכן, מלחמת צ'צ'ניה הראשונה (1994–1996) הסתיימה עם חתימת הסכמי ח'סביורט, לאחר שלוחמים צ'צ'נים אילצו את הכוחות הרוסיים לעזוב את בירתם, גרוזני. צ'צ'ניה הייתה הרפובליקה הראשונה שהתנגשה עם הקרמלין לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991. הצ'צ'נים סירבו להישאר חלק ממדינה שדיכאה אותם זה מכבר. תחת השלטון הצארי והסובייטי כאחד, גירושים המוניים ודיכוי שחקו את מולדתם ואת זהותם האתנית בתקווה לדכא את החייאתם של כל רגש לאומני. ב-1999, קמפיין צבאי אכזרי שפתח ראש הממשלה דאז, ולדימיר פוטין, ריסק את תקוותיה של הצ'צ'ניות לריבונות במלחמת צ'צ'ניה השנייה (1999-2009). גרוזני הושמדה בהפצצות אוויריות חסרות הבחנה, תקיפות טילים בליסטיים ומצור ארטילרי מתמשך על הבירה, והרגו כ-8,000 אזרחים. הקמפיין חיזק את מעמדו של פוטין במוסקבה, וסייע להבטיח את עלייתו באמצעות עליית העם לנשיאות ללא עוררין למעשה.

סוגיות של זהות אתנית וריבונות, לעומת זאת, נותרו בלתי פתורות לא רק בתוך צ'צ'ניה, אלא גם בקרב הקהילות הילידיות הניכרות ברחבי הארץ שאנו מכנים רוסיה. העניין התבשל זמן רב מדי, ועכשיו, לאחר שהשתלטותו הגזמה של פוטין באוקראינה מאיימת על כלכלתה ועל תבוסתה הצבאית של רוסיה, ואולי אף מבשרת את קריסתה, נוצרה תחייה מחודשת של שאיפות דומות לעצמאות. השורשים ההיסטוריים כאן נטועים עמוק בהסלמה של השנאה כלפי הקרמלין שצמחה כתוצאה ממלחמת רוסיה באוקראינה, וראויים להרחבה.
היסטוריה קצרה של האימפריאליזם הרוסי
התפשטותה של רוסיה הצארית ממקומה המקורי, הנסיכות הגדולה של מוסקבה, החלה צפונה במחצית השנייה של המאה ה-15 והשתרעה עד לחוף הארקטי של רוסיה האירופית של ימינו. באמצע המאה ה-16, צעידתה האימפריאלית כללה פלישה לח'אנות קאזאן ואסטרחן מדרום. שטח גדול זה התפתח לרפובליקות של ימינו: טטרסטן, בשקורטוסטן, צ'ובש, מורדובה, אודמורטיה, קלמיקיה ומארי-אל. זמן קצר לאחר מכן, נחצו הרי אורל לסיביר, שם הובס ח'אנות סיביר. קו החוף של האוקיינוס השקט הושג לבסוף עד 1639. ההתפשטות דרומה למרכז אסיה נמשכה במאות ה-18 וה-19 יחד עם כיבוש שבטי ההרים של אזור הקווקז הצפוני, שם נמצאות כיום הרפובליקות של צ'צ'ניה, דגסטן, אינגושטיה, אדיגיאה, קברדינו-בלקר, קראצ'אי-צ'רקס וצפון אוסטיה-אלניה. דרומה יותר, שטחי המדינות של ימינו, גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן, נרכשו מהאימפריות העות'מאניות והפרסיות באמצעות כיבוש ודיפלומטיה. מספר רב של קבוצות אתניות שאכלסו שטח עצום של אירואסיה נאספו ברצף מהיר לתוך אימפריה רוסית חדשה ועברו תהליך של רוסיפיקציה עם הגבלות שהוטלו על תרבויותיהן ודתותיהן הרבות. התהליך התעצם מאוחר יותר ברוסיה הסובייטית של המאה ה-20 תחת משטרו של סטלין, עם סוג הברוטליזם הידוע לשמצה שהגיע לרצח עם מוחלט באזורים מסוימים. היסטוריה מצולקת זו עומדת כעת בבסיס תחושותיהם של צאצאי טרגדיה דורית.

הקמת הפדרציה הרוסית
ברית המועצות הוכרזה רשמית כמפוזרת בדצמבר 1991. בתקופה המיידית הזו, מלפני ההכרזה ולאחריה, 15 הרפובליקות העיקריות שלה הכריזו על עצמאותן, מה שהקים אותן כמדינות שזה עתה נוצרו: ארמניה, אזרבייג'ן, בלארוס, אסטוניה, גאורגיה, קזחסטן, קירגיזסטן, לטביה, ליטא, מולדובה, רוסיה, טג'יקיסטן, טורקמניסטן, אוקראינה ואוזבקיסטן. כל אחת מהן קיימת כיום כחברות עצמאיות באומות המאוחדות. לאחר הפרישות האחרונות, רוסיה עצמה עדיין נותרה עם שטח יבשתי ניכר של יותר מ-17,000,000 קמ"ר (6,600,000 מיילים רבועים) המשתרע על פני 11 אזורי זמן. עם זאת, מה שאנו מכנים בדרך כלל "רוסיה", מכונה בצורה הולמת יותר הפדרציה הרוסית, שכן היא מכילה 88 מדינות המנוהלות על ידי ממשל פדרלי שנותרו בתוקף מאז הקמתה בשנת 1991. הקרמלין מתייחס לנוחותנו לשני השמות כאל שמות הניתנים להחלפה, אך בכך מתקבל הרושם שכל אזור היבשה מאוכלס על ידי רוסים אתניים או לפחות גרסה הומוגנית של רוסים אתניים ומיעוטים לא-רוסים החיים יחד בהרמוניה בלתי מעורערת. זה לא המקרה.
מפקד אוכלוסין משנת 2021 מצא כי רוסים אתניים היוו 72% מכלל אוכלוסיית הפדרציה הרוסית. מתוכם, כ-80% חיים בצד האירופי של הפדרציה הרוסית, ממערב להרי אורל, בעוד שהשאר מפוזרים על פני כ-75% הנותרים של הצד האסייתי. כ-40 מיליון אזרחיה מחשיבים את עצמם לקבוצה אתנית לא-רוסית מובחנת, 40 מהם מוכרים על ידי הקרמלין. מיעוטים לא-רוסיים אלה מהווים כ-28% מאוכלוסיית רוסיה הנוכחית, המונה 143,258,559 נפשות. כמחצית מהאוכלוסייה הנותרת שאינה רוסית היא מוסלמית, המהווה למעלה מ-25 מיליון איש, הקהילה הגדולה ביותר מסוגה באירופה. האוכלוסיות הצפופות ביותר מתגוררות באזור צפון הקווקז ברפובליקות כמו דגסטן, צ'צ'ניה ואינגושטיה בין היתר , כאשר עוד יותר אוכלוסיות תופסות את אזור הוולגה המרוחק, בפרט טטרסטן ובשקורטוסטן. הטטרים הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר שאינה רוסית, עם אוכלוסייה של כ-4.71 מיליון איש, בעוד שארבע קבוצות אתניות נוספות מתוך 195 הקבוצות האתניות בפדרציה הרוסית מונה כל אחת יותר ממיליון איש. מעניין לציין, כי מפקד אוכלוסין משנת 2021 רשם ירידה של כמעט 5.1% באוכלוסייה הרוסית בעשור הקודם, בעוד שאוכלוסיית האזורים המוסלמים גדלה באופן לא פרופורציונלי במספר, כמו במקרה של צ'צ'ניה, עם אוכלוסייה נוכחית של יותר מ-1.6 מיליון איש, שגדלה ב -17.1% באותה תקופה.

מתוך 88 המדינות הפדרליות של הפדרציה הרוסית, 21 מוגדרות כרפובליקות "אוטונומיות" המייצגות רוב יחסי של עם אתני ילידי מסוים המאכלס את מולדתם המסורתית, בדומה לאופן שבו ניתן לדמיין נחלה קולוניאלית. לכל אחת מהן הותר חוקה שנותרה כפופה לחוקת הפדרציה הרוסית. לכל אחת מהן הותר שימוש בשפה הרשמית שלה לענייני מנהל מקומיים, אם כי רוסית תישאר שפת המדינה הרשמית שתשמש בכל העניינים המנהליים והמשפטיים הפדרליים. סמכות עיקרית ריכוזית מאוד נותרה בתוך מוסקבה. רפובליקות בודדות לא הורשו להתנתק ונושאים הקשורים לביטחון פנים, מדיניות חוץ, הגנה לאומית ומטבע היו עניינים שהיו תחת סמכותו של הקרמלין.
טעותו הבסיסית של פוטין
עם הזמן, מגבלות מחמירות יותר בתוך הפדרציה הרוסית, מה שצמצם את העצמאות הפוליטית של הרפובליקות. במהלך רוב תקופת הממשל הסובייטי (1922-1991), הקרמלין וידא כי מנהיגות אזורית נבדקה בקפידה עבור נאמני המשטר בקרב המיעוטים האתניים על מנת לשמור על הפרשה חלקה של כוחה ברחבי הממלכה. תחת פוטין, ובמיוחד מאז הפלישה לאוקראינה בשנת 2022, דיכוי נוסף מצד הקרמלין כדי לרסן את המחלוקת ולאכוף גיוס חובה בקרב קהילות המיעוטים האתניות. האוטונומיה המקומית דעכה והתרבויות המקומיות שוב נחנקו בתחושה מתעוררת של חזרת שוליים, שהזכירה את התקופה הסטליניסטית. שיטות הגיוס גייסו באופן לא פרופורציונלי את אלו שאינם ממוצא רוסי, ופגעו בעיקר באלו המאכלסים את החלקים הקווקזיים והאסייתיים של הפדרציה הרוסית ולא בשטח האירופי שממערב להרי אורל. אותם רוסים אתניים החיים במוסקבה ובסנט פטרסבורג ובסביבתן הקרובה, שם מתגוררים כ-12% מאוכלוסיית הפדרציה הרוסית, חוו את התחושה ש"המבצע הצבאי המיוחד" של פוטין הוא סכסוך רחוק שסביר להניח שלא ישפיע על אורח חייהם.
כדי להחמיר את המצב, פוטין הקפיד ליצור זהות לאומית המדגישה את המורשת הסלאבית של הרוסים האתניים, ומחזירה את עברה הרוחני הנטוש מזמן של רוסיה, הטבוע בכנסייה האורתודוקסית הרוסית. לא ניתנת הכרה לתרבויות ולדתות של המיעוטים האתניים העניים, בעוד ששטחיהם ממשיכים להיות מנוצלים לטובת הנפט, הגז והמחצבים שלהם, ומשאירים אחריהם הרס סביבתי ללא פיצוי. הם הפכו שוב לתושבים קולוניאליים של שליטה אימפריאלית מחודשת. ייצוג אזורי בפרלמנט נושל מסמכותו למען יעילות לכאורה בניהול החקיקה על הפדרציה הרוסית ולהבטחת לכידותה תחת סמכות ריכוזית. זה הפר את ההבטחה לריבונות אזורית שנתן בוריס ילצין בחוקה ופירק למעשה את המערכת הפדרלית. על ידי הסרת האמצעים לתיקון אי-השוויון האזורי, מרקם הפדרציה הרוסית אינו קיים עוד.
פורום האומות החופשיות של פוסט-רוסיה (FSNPR)
עם הקמתו במאי 2022, במהלך פגישת הפתיחה בוורשה, שונה שמו במכוון ל"פורום העמים החופשיים של פוסט-רוסיה" בספטמבר 2022. הוא אורגן פחות משלושה חודשים לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה על ידי קרן הסולידריות של עיתונאים , ואיחד בפגישתו הראשונה מהגרים פוליטיים רוסים בולטים, בדלנים גולים ותומכים זרים. ה-FSNPR טען להפרדת רפובליקות עם מיעוטים אתניים בולטים שאינם רוסים ולהקמת מדינות עצמאיות. לפני סיום השנה התקיימו ארבע פגישות, ולאחר מכן חמש בשנת 2023. הפורום העשירי באפריל 2024 התקיים בוושינגטון הבירה, שם הצהרה המאשימה את הקרמלין בכיבוש ובשעבוד של עמים ילידים של הפדרציה הרוסית. עד שנת 2023, השתתפו באירוע 27 ארגונים חברים מכל רחבי הפדרציה הרוסית , בנוסף לדיפלומטים זרים, עיתונאים, כלכלנים, אנשי דת ומדענים פוליטיים.

ה-FSNPR ספגה ביקורת על כך שהצהיר בנוגע לקריסת מדינה ריבונית מבלי שתהיה לה סמכות ממשלתית. תועמלנים ניסו ללעוג להליכים, בעוד שהקרמלין הגדיר את ה-FSNPR כארגון לא רצוי. העובדה ש-FSNPR משכה את תשומת הלב הזו צריכה להדגיש את חשיבותה בביטוי תלונותיהם הלגיטימיות של העמים הילידים, במיוחד בתקופה שבה המשטר נקט צעדים נוספים המבזים מיעוטים אתניים שאינם רוסים. בנובמבר 2024, בית המשפט העליון הרוסי הכריז על ה-FSNPR ועל 172 הסניפים שלו כסוכנות טרור בינלאומית בשל קידום הבדלנות, מה שמעניק לכאורה לקרמלין סמכות נוספת להעניש בחומרה רבה יותר על התנגדות פנימית. הארגון ממשיך להתכנס במספר מרכזים ברחבי העולם כדי לבחון את מצבם הנוכחי של העמים הילידים של הפדרציה הרוסית ולדון בדרכים לביצוע רפורמה דמוקרטית בין האזורים השונים בסביבה משתנה.
מחויבות מזוינת ללחימה
בדיוק כפי שרוסיה גייסה את המיעוטים האתניים שלה להילחם בשמה, כמה מאותם אנשים עשו את דרכם לאוקראינה כדי להצטרף לכוחות המזוינים שלה כדי להילחם נגד רוסיה. במהלך מלחמות צ'צ'ניה, לאומנים אוקראינים לחמו עם כוחות המורדים הצ'צ'נים נגד הכוחות המזוינים של רוסיה בגלל רצון משותף להתנגד לאימפריאליזם הרוסי. באותו אופן, יחידות צבאיות צ'צ'ניות החלו להיווצר בשנת 2014, כאשר כוחות רוסים למחצה השתלטו לראשונה על קרים. ותיקי מלחמות צ'צ'ניה לחמו לצד הכוחות המזוינים האוקראיניים (UAF) במספר חזיתות בתוך שטח אוקראינה. עבור הצ'צ'נים, המלחמה החדשה הציתה מחדש את המאמץ לפגוע שוב באויב שנשחט זה מכבר וטיפחה שוב שאיפות לעצמאות לאדמתם. הוקמו חמישה גדודים צ'צ'נים, ביניהם, גדודי ג'וכאר דודייב וגדודי שייח' מנסור, האחרונים נקראים על שם מנהיג צבאי שהוביל את ההתנגדות המזוינת הראשונה (1784-1785) נגד ההתפשטות הרוסית לצפון הקווקז. שני הגדודים היו חלק מהלגיון הבינלאומי להגנה טריטוריאלית של אוקראינה לפני שהאחרון פורק בתחילת 2026 כדי להפוך לרגימנטים מיוחדים לתקיפה בתוך חיל האוויר המלכותי. אוקראינה ממשיכה להפעיל יחידה בינלאומית נפרדת המגייסת לוחמים זרים בעלי ניסיון קרבי קודם במסגרת יחידת המודיעין הצבאית שלה (HUR).

גדוד סיביר הורכב ברובו מבוריטים, טובאנים ויאקוטים, שבארצות מולדתם נמצאים חלק ניכר מהשטחים העשירים במשאבים ממזרח להרי אורל, שמהם הקרמלין מפיק חלק ניכר מהעושר המזין את כלכלת המלחמה שלו. אותן שטחים הקריבו חלק ניכר מנעוריהם למען מלחמתו של פוטין, כאשר הם היו יעד לגיוס באופן לא פרופורציונלי בשנים הראשונות ושימשו בתקיפות בחזית של רוסיה. בבוריאטיה, דיווחי עדי ראייה הצביעו על כך שגברים מקומיים נגררו מבתיהם בלילה והובאו למתקני גיוס. על פי מפקד האוכלוסין הרוסי משנת 2021, אוכלוסיית השטח מנתה 978,588 תושבים, או 0.3% מכלל אוכלוסיית הפדרציה הרוסית, אך היוותה 1.16% מכלל הנפגעים בצד הרוסי במהלך השנתיים הראשונות של המלחמה. גדוד סיביר, לחם בדונבאס בעיקר בקרב אבדייבקה, ולמעשה ביצע פשיטות חוצות גבול לצד שתי קבוצות צבאיות רוסיות אחרות המזדהות עם אוקראינה, לגיון חופש רוסיה (FRL) וחיל המתנדבים הרוסי (RVC), לתוך מחוזות בלגורוד וקורסק בפדרציה הרוסית.
מצפון למוסקבה וסנט פטרסבורג, ברפובליקת קרליה ובטריטוריות הסמוכות, מתגוררים העמים הפינו-אוגריים, שחלקם בחרו להילחם נגד רוסיה. תלונותיהם אינן שונות מאלה של מיעוטים אתניים המתגוררים ממזרח להרי אורל, הרואים במדיניות הדיכוי של הקרמלין גישה אימפריאליסטית ריכוזית. מספר מספיק של אנשים הצטרפו לאוקראינים כדי להצדיק את הקמת מבצע פיקוד צפון או יחידת הצבא NORD, הרשומה תחת HUR. רבים רואים בכך את מאבקם לעצמאות, בדומה לזה שהגיע לשיאו בעצמאותה של פינלנד מהממשלה המהפכנית המתהווה של רוסיה בתחילת המאה ה-20.
בסוף המאה ה-15, קמה שכבת לוחמים של פרשים במה שנקראה אזור הגבול של דרום אוקראינה של ימינו. מטרתם בתחילה הייתה להגן על חוות וקהילות מולדתם מפני פשיטות תכופות של הטטרים הקרים השכנים, אשר מאוחר יותר התאחדו עם האימפריה העות'מאנית. אלה היו הקוזאקים שהתפתחו ליחידה צבאית אוטונומית שבמרכזה מחוזות חרסון וזפוריז'יה של ימינו באוקראינה. מספרם התנפח ל-40,000 איש עד אמצע המאה ה-17, והפכו לכוח אדיר שנלחם בעות'מאנים מדרום, בפולנים ממערב וברוסים מצפון. ההיסטוריה הייחודית שלהם כלוחמי חופש הייתה יסודית ברוח אוקראינה המודרנית ועומדת בבסיס חוסנה כנגד התוקפנות הרוסית. עם הזמן, האתוס הקוזקי אומץ על ידי אחרים באזורי הערבה הסמוכים של האימפריה הרוסית, שחלקם השתלבו בכוחות המזוינים הקיסריים של רוסיה.
מורשת קוזאקים דורית נותרה בקרב אלו המתגוררים באדמות הדרומיות של הפדרציה הרוסית, אך נחשף פער ביניהם עקב מלחמת רוסיה באוקראינה. בעוד שקוזקים הנתמכים על ידי הקרמלין המשיכו להילחם למען רוסיה, אלו ממוצא קדום הצטרפו לשורות חיל האוויר החופשי של הפדרציה הרוסית, ובמיוחד ל-RVC, נגד רוסיה. "קוזאקים חופשיים" אלה, כפי שהם מכונים, מורכבים בעיקר משתי קבוצות בפדרציה הרוסית השכנה לאוקראינה, קוזאקי הדון של אגן נהר הדון וקוזאקי הקובאן של אזור קרסנודר. לשניהם קשרים היסטוריים, תרבותיים ואתניים עמוקים ארוכי שנים עם אוקראינה. למעשה, בזמן קריסת האימפריה הרוסית, הרפובליקה העממית של קובאן ביקשה, ללא הצלחה, איחוד פוליטי עם הרפובליקה העממית האוקראינית. הם דגלו בשחרור אדמותיהם מהפדרציה הרוסית, תוך חזון התפרקותה בפועל עם חזון חדש של רוסיה שלאחר פוטין. דבר זה, בתורו, הזמין את זעמו של הקרמלין שהוביל לרדיפתם. באופן אירוני, הקרמלין ניסה נואשות מזה זמן מה לאמץ את מורשת הקוזאקים המקוריים מאזור חרסון וזפוריז'יה ולהפוך אותה לחלק מהנרטיב ההיסטורי של רוסיה, אך ללא הועיל.
הטטרים הקרים של חצי האי קרים של ימינו הם עם יליד דובר טורקית, אשר נוקט שנאה מיוחדת כלפי רוסים, המזכירה את תקופת הצאר מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20. רצח העם של הטטרים בתקופת הסטליניסטיקה (1944-1947) בולט כאחד הפרקים האכזריים ביותר של התקופה הסובייטית שלאחר מכן, שאופיין בגירוש פתאומי בכפייה של אוכלוסיית הטטרים הקרים, בעיקר למרכז אסיה. למעלה מ-240,000 הוגלו, כאשר עד 30,000 מתו בשלבים הראשונים מרעב, צמא, מחלות וחשיפה. מאוחר יותר התגלה כי יותר מ-46% או 109,956 מאוכלוסיית הטטרים המגורשת נספו במהלך כל התקופה. טטרים רבים חזרו לקרים בתקופת הפרסטרויקה בשנת 1989, ובמיוחד לאחר שאוקראינה השיגה את עצמאותה. עד שנת 2001, מפקד אוכלוסין אוקראיני זיהה 243,433 טטרים קרים, אבן דרך משמעותית בהחזרתם לארצם.
סיוט חדש עבור הטטרים חזר בשנת 2014 עם פלישתה וסיפוחה של רוסיה לחצי האי קרים, שהיווה את תחילת הסכסוך שלה עם אוקראינה. כאשר החלה פלישתה המלאה לאוקראינה בשנת 2022, הוקמה רשת מפלגתית של אוקראינים וטטרים קרים תחת השם ATESH, המילה הטטרית ל"אש". היחידה פועלת כארגון צבאי למחצה מבוזר ונתמכת על ידי יחידה של כוחות המבצעים המיוחדים של AFU. הם מספקים מודיעין לתקיפה של מטרות אסטרטגיות, מבצעים פעולות חבלה בתוך השטחים הכבושים על ידי רוסיה באוקראינה ובפדרציה הרוסית, משבשים קווי אספקה ומשמידים בעיקר את הלוגיסטיקה של הרכבות. התערבות מרכזית הייתה חיסול מערכות לוחמה אלקטרונית המאפשרות לרחפנים אוקראינים לפגוע במחסני דלק חיוניים ובתי זיקוק. ATESH פיתחה רשת תת-קרקעית משמעותית יעילה בפירוק תשתית התמיכה האחורית הרוסית ובפעולות ההגנה האווירית שלה. עם שיבושים כאלה בחצי האי קרים בפרט, התנאים הגיעו לנקודה שבה הצבא הרוסי פינה את צוות הפיקוד הימי עם משפחותיהם ומה שנותר מצי הים השחור שלו לחופי רוסיה. אפילו מערכות הגנה אווירית נסוגות בגלל פגיעותן, דבר שאינו מהווה סימן לביטחון עבור אלו שנותרו.
אפילוג
יהיה זה שגוי לזלזל בטינה הנוכחית של מיעוטים אתניים כלפי הקרמלין. היא הסלימה משלבים מוקדמים יותר של מלחמתו של פוטין באוקראינה עד לנקודה שבה היא עלולה לתרום באופן משמעותי להתפוררותה הסופית של הפדרציה הרוסית. הרגשות נפוצים ומהווים איום רציני על משטר שלא רק מאבד קרקע צבאית באוקראינה אלא גם מאבד את עתידה הכלכלי. חוסר שביעות הרצון הציבורי הכללי גבר עקב מלחמה ממושכת, אינפלציה גבוהה מתמשכת ומסים גוברים. מספר משמעותי של קהילות אתניות ברוסיה אחזו בנשק נגד הקרמלין בחזית האוקראינית, בעוד שמספר האבדות הצבאי הרוסי מתקרב ל-1.4 מיליון. המורל ולכידות היחידות הידרדרו במידה ניכרת. עריקות הוכפלו בין השנים 2024 ל-2025, כאשר הערכות עולות על 70,000. ככל שגל המלחמה משתנה לטובת אוקראינה והישגים טריטוריאליים נוספים יצליחו באזורים כמו קרים, ייתכן שיתגבש מומנטום בחזית הפנימית של רוסיה שיצור את סוג התוצאה הבלתי צפויה המפחידה ביותר בקרמלין - קריסת המשטר וחזרת הכאוס בקנה מידה עצום. רוסיה חדשה עלולה להיאלץ לשקול מחדש את אופן תפיסתה של עצמה ללא פדרציה מאוחדת של מיעוטים אתניים, אשר נשללה מהם שוב ושוב עצמאותם לטובת נוחותה של מוסקבה.
"כאשר האוקראינים יחזרו לארץ שבה קבורים אבותיהם, החיים על אדמה זו יקנאו במתים."
- ג'וכאר דודייב
זכויות יוצרים @Kost Elisevich, MD, PhD 2026. כל הזכויות שמורות. כל שכפול בלתי חוקי של תוכן זה יגרור נקיטת צעדים משפטיים מיידיים.