תוכניותיו של פוטין בנוגע לאימפריה לעומת חששו של פוטין מפני חדירת נאט"ו

מספר מאמרים פורסמו בשנה האחרונה בנוגע לפעולות ארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו) בהזנת החלטתו של ולדימיר פוטין לפלוש לאוקראינה, מדינה ריבונית, בניסיון להשתלט על ממשלתה לכאורה במטרה למנוע את הטמעתה בנאט"ו. למעשה, דווקא הפלישה ההדרגתית והמכוונת של נאט"ו לרוסיה הייתה לב העניין. מטרתו המוצהרת של פוטין, לעומת זאת, הייתה דה-נאציפיזציה ופירוק הצבא של אוקראינה משום שראה בה איום על רוסיה ועל כל הרוסים האתניים באוקראינה. טרם ראינו טיעון ברור המצדיק את ההאשמה ואת הפעולות הבאות שאינו מבייש את משטרו ואת רוסיה בפני רוב העולם.

ולדימיר פוטין, 2022. קרדיט: todesblei

אוקראינה מעולם לא היוותה איום על רוסיה, וגם לא הצהירה שתהיה איום כזה. לפני כמעט שלושה עשורים, היא בחרה לוותר על כל הארסנל הגרעיני שלה והנשק הנלווה אליה, בתמורה לערובות לכך שריבונותה תוגנן, כפי שסוכם במזכר בודפשט (1994) שנחתם על ידי רוסיה, ארצות הברית ובריטניה. כמו כן, לא הייתה רדיפה מצד ממשלת אוקראינה של רוסים אתניים במזרח אוקראינה, וגם לא היה זה בלתי סביר שאוקראינה תדרוש שאוקראינית תהיה שפתה הלאומית הרשמית. מעולם לא היה ניסיון לחסל את השפה או התרבות הרוסית מהחברה, וגם לא את זו של כל מוצא אתני אחר. האחרון עמד בניגוד בולט לניסיון בן מאות השנים של רוסיה הקיסרית, ולאחר מכן, רוסיה הסובייטית, לערער את השפה והתרבות האוקראינית באמצעות תהליך הרוסיפיקציה שלה. לבסוף, הרעיון שאוקראינה נכבשה על ידי נאצים והובלה על ידי משטר קיצוני מופרך על ידי העובדה שהקולות העממיים בשנת 2019 תמכו במפלגה מרכזית פרו-אירופית. גורמים ימניים קיצוניים מעולם לא השפיעו על ענייני הממשלה בשלושת העשורים האחרונים של עצמאותה של אוקראינה, מאז פירוק ברית המועצות.
אחרת
, טענות המאשימות את נאט"ו בקשירת קשר לקידום השפעתה על מזרח אירופה ובאיום על גבולות רוסיה אינן מצליחות להביא בחשבון את ההיסטוריה הרבה של מזרח אירופה במאה ה-20 תחת הגמוניה רוסית. כל הטענות הללו ראו ברוסיה קורבן בעניין, אך איכשהו התעלמו מרצונן של מספר מדינות בסביבתה של רוסיה לחפש ערבויות ביטחון כנגד משטרים רוסיים מדכאים עתידיים כמו זה של רוסיה הקיסרית של המאה ה-19 או רוסיה הסובייטית של המאה ה-20. הטענה כאן אינה שרוסיה הריבונית צריכה להיחשב כקורבן של נאט"ו מתרחב, אלא שמדינות ריבוניות רבות במזרח אירופה, כולל המדינות הבלטיות וכעת פינלנד, ראויות לאותה התחשבות. מדוע אנו נוטים להגן על רוסיה ולחפש את פיוסה ולמנוע ממדינות אחרות את רצונן הצודק לביטחון כנגד מדינה שביקשה לשעבד אותן? כתזכורת, נאט"ו מקפידה על עקרון של הגנה קולקטיבית וניהול משברים עבור חברותיה, כדי להגיב לתוקפנות חיצונית המופעלת כלפי כל אחת מחברותיה ולסייע בהתמודדות עם סכנות פנימיות. היא אינה שם כדי לנהל מלחמה מכל סיבה אחרת. כל שנותר הוא שרוסיה תתנהג באופן הנדרש על פי מספר הסכמים קודמים שלה לכבד את גבולותיהן של מדינות אחרות.

המידע השגוי, המוגזם מאוד, בנוגע להבטחות שניתנו לרוסיה במהלך פירוק ברית המועצות וקריסתה הסופית בנוגע להרחבת נאט"ו במזרח אירופה, דורש בדיקה מדוקדקת. העניין קשור לפסגה בשנת 1990 בין הנשיא ג'ורג' הרברט וו. בוש לנשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, שבה נדון, בין היתר, איחוד גרמניה. גורבצ'וב קיבל את הרעיון שגרמניה המאוחדת תהפוך לחלק מנאט"ו כבחירה שעשה. זה היה בהתאם לעיקרון שנקבע על ידי ועידת הביטחון והשיתוף פעולה באירופה, שנחתמה בהלסינקי בשנת 1975, בה הוכרז כי מדינות חופשיות לכרות ברית עם אחרות כפי שימצאו לנכון. לא היה דיון בהרחבת נאט"ו נוספת, הן לדברי גורבצ'וב והן לדברי שר החוץ שלו, אדוארד שוורדנדזה, כפי שסיפר רוברט זוליק, תת-שר החוץ לשעבר שנכח בשולחן הדיונים. מה שסוכם בפועל כלל הבטחה שנאט"ו לא יחימש את מזרח גרמניה, והיא לא עשתה זאת. באופן דומה, כאשר התנהלו דיונים בשנת 1996 על הצטרפותן של מדינות ברית ורשה לשעבר לנאט"ו בתקופת ממשל קלינטון, רוסיה לא הציגה התנגדויות.

חוק היסוד של נאט"ו-רוסיה בנושא יחסים הדדיים, שיתוף פעולה וביטחון, שנחתם בשנת 1997, המשיך ויצר מפת דרכים לשיתוף פעולה, והבטיח לרוסיה כי נאט"ו שומר על עמדת הגנה שאינה מהווה איום צבאי ישיר. בפסגת מועצת נאט"ו-רוסיה ברומא בשנת 2002, פוטין עצמו לא העלה חששות בנוגע להרחבת נאט"ו. עשרים שנה לאחר מכן, פינלנד, עם גבולה באורך 830 מייל לצד רוסיה, הצטרפה לנאט"ו, וכמעט ולא עוררה תגובה מצד רוסיה יותר מאשר שר החוץ סרגיי לברוב שציין, "בואו נראה כיצד השטח שלהם משמש בפועל בברית הצפון אטלנטית". ברור שאוקראינה עצמה הייתה נקודת המפנה האמיתית עבור פוטין, וזה קשור יותר למה שזביגנייב בז'ז'ינסקי, יועץ לביטחון לאומי לשעבר בתקופת ממשל קרטר, הצהיר בספרו ("חזון אסטרטגי: אמריקה ומשבר הכוח הגלובלי; 2012"), "לא ניתן להדגיש מספיק שבלעדי אוקראינה, רוסיה מפסיקה להיות אימפריה, אך עם אוקראינה כפופה ולאחר מכן כפופה, רוסיה הופכת אוטומטית לאימפריה".

הערך האסטרטגי של אוקראינה לרוסיה ונטייתו של פוטין לראות בה כאילו נותרה מדינה וסאלית הם שהנחו את סדר היום שלו. משטרו של פוטין עשה מאמץ עקבי להפעיל השפעה על אוקראינה על ידי התערבות בענייניה הפוליטיים והממשלתיים עד לנקודה שבה הדבר הביא למהפכת מיידאן 2013-2014. האחרונה התרחשה כאשר נשיא אוקראינה הפרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ', בגד במצע הבחירות שלו, לפיו כוונותיו היו להמשיך עם הסכם התאגדות להצטרפות לאיחוד האירופי (EU). במקום זאת, הוא צידד בהצעת פוטין לחילוץ חוב ממשלת אוקראינה ולהפחתת מחירי הגז הרוסי, בניגוד לרצונם של הרוב המכריע של האוקראינים. ממשלת ינוקוביץ' באותה עת כבר הוכרה כמשטר מדכא עם האשמות בשחיתות וביטויים ברורים של רגשות פרו-רוסיים. בפרט, הכחשתו של ינוקוביץ' את ההולודומור, הרעב של 1932-1933, מעשה רצח עם שביצע סטלין במאמץ לחסל בעלי קרקעות אוקראינים שהיוו חלק גדול מהאופוזיציה האנטי-סובייטית באותה תקופה, היוותה עלבון לאוכלוסייה שגם הוא לא נסלח.

למיידאן, כפי שנקראה המהפכה, לא היה שום קשר לנאט"ו. יתר על כן, לא לאיחוד האירופי ולא לארה"ב היה כל חלק בתזמור או במימון האירוע שהפיל את ממשלת ינוקוביץ' ושלח את הנשיא לרוסיה למקלט בטוח. אף על פי כן, רוסיה ניסתה להטיל את האשמה במיוחד על ממשלת ארה"ב על ידי עיוות חדשות על מימון המחאה ההמונית, בטענה כי 5 מיליארד דולר סופקו למטרה זו, והאשימה את עוזרת מזכירת המדינה דאז, ויקטוריה נולנד, במניפולציה של האירועים שהתרחשו. ההשקעה האמריקאית שנצברה לעיל באוקראינה, למעשה, בוצעה עוד משנת 1991, כאשר אוקראינה קיבלה לראשונה את עצמאותה. הכספים נועדו לסייע לאוקראינה להשיג ממשל דמוקרטי יציב ובטוח, ולקדם השתתפות אזרחית. לא היה קשר לאירועים שהובילו למיידאן או לביצועו.

אוקראינה, לבדה, עשתה את צעדיה לעבר האיחוד האירופי והמערב, וזה הספיק לפוטין כדי להבין שלמרות העובדה שלאוקראינה, כאומה ריבונית, יש זכות להגדרה עצמית, זה פשוט יותר מדי עבור דמגוג ​​ואימפריאליסט רוסי לקבל, במיוחד כזה שתפיסותיו לגבי רוסיה האימפריאלית נותרו בראש סדר העדיפויות. מבחינתו, הדבר היה מצדיק את פלישתו לחצי האי קרים בשנת 2014 כדי לשמר את הנוכחות הצבאית האסטרטגית של רוסיה, וזמן קצר לאחר מכן, חדירות במזרח אוקראינה, שם תנועת בדלנים הוזנה ונתמכה על ידי כוחות צבאיים רוסיים למחצה. מה שיבוא לאחר מכן כלל ניסיון חסר כנות ליישב סכסוכים במזרח אוקראינה באמצעות הסכמי מינסק והכתיבה המבישה של פוטין את ההיסטוריה האוקראינית כהערת שוליים לזו של רוסיה גדולה יותר. קידום הרעיון ששני העמים הם באמת אחד לעולם לא יתיישב עם הרגש הלאומי האוקראיני, כפי שהוא גם לא יעשה זאת מבחינה היסטורית. בנוגע לאחרון, הפעולות שנקט פוטין במלחמה הלא אנושית הזו, עם הפצצות חסרות הבחנה על תשתיות אזרחיות, נראות מנוגדות למדי לרגשותיו המובעים.

כמו כן, נוצר הרושם שפוטין בשנותיו הראשונות לנשיאותו נטה למערב, אולי אפילו לאידיאלים הדמוקרטיים שלו, וכי נאט"ו, על ידי התמדתו ברכישת מדינות בתוכה, אילצה אותו להתנהג אחרת. כדי לשלול ממישהו את הרעיון הזה, סקירה חטופה של אותן שנים תטען פרספקטיבה שונה על אופיו וכוונותיו של קצין לשעבר זה בוועדה לביטחון המדינה (ק.ג.ב). פוטין עלה בממשלתו של בוריס ילצין בשנות ה-90 והפך למנהל שירות הביטחון הפדרלי (FSB), שהחליף את הק.ג.ב. הישן של ברית המועצות. הוא הפך לראש ממשלה בשנים המאוחרות יותר של שלטונו של ילצין כנשיא, כאשר בריאותו ומעמדו הפוליטי של האחרון התערערו. עבור פוטין, יחסית אלמוני ברוסיה, מימוש עלייתו יצר צורך בהכרה גדולה יותר בכישרונותיו על מנת לזכות באהדת העם ולשמור על הנשיאות לאחר מכן. הזדמנות הוצגה בפני עצמה בעיצומו של המעבר הצפוי שתאפשר לו לעשות זאת.

סוגיה חוזרת ונשנית של התקוממות צ'צ'נית בתוך הפדרציה הרוסית הטרידה את אזור הקווקז, ובשנת 1999, כאשר מורדים אסלאמיים מהרפובליקה חצו לאזור דגסטן השכן כדי לתמוך בתנועה בדלנית ולאיים על שליטתה של רוסיה, נדרשה פעולה כלשהי. סדרה של פיגועים , שהבולטת שבהם כללה שני בנייני דירות בסביבת מוסקבה, והרגה יותר מ-230 בני אדם בסך הכל. שתי פיגועים נוספים התרחשו בעיירות מרוחקות יותר, והרגו 81 בני אדם נוספים. כ-1,000 בני אדם נפצעו גם הם במקרים אלה. זמן קצר לאחר מכן, פוטין, שהיה באותה תקופה ראש ה-FSB ולאחרונה מונה לתפקיד ראש הממשלה, הטיל את האשמה על הצ'צ'נים ונשבע נקמה בהצהרה שמשכה את תשומת לב הציבור על שפתו. מבצע אווירי מסיבי נערך בצפון הקווקז. המתקפה על בירת צ'צ'ניה, גרוזני, זכתה לציון במיוחד באכזריותה ובאובדן של למעלה מ-8,000 אזרחים. בסופו של דבר, האי-שקט בדגסטן ובצ'צ'ניה דוכא ומשטר בובות יוקם כדי להבטיח את היציבות המתמשכת באזור.

פיגוע חמישי בדירה בריאזאן, מדרום-מזרח למוסקבה, בזמן הפיגועים הקודמים, היה אמור להתרחש, אך לא קרה. פעילות חשודה באזור באותה תקופה התריעה בפני המשטרה המקומית, שגילתה חומרי נפץ בדירת מרתף ועצרה שלושה סוכנים שהתגלו כסוכני FSB. חומר הנפץ זוהה כאותו חומר ששימש בארבעת פיגועי הדירה הקודמים. האירוע דווח בתקשורת והתעורר חשד לגבי הרלוונטיות של הממצאים ביחס לאירועים הקודמים. עד אז, פוטין שמר על הנשיאות בבחירות ברוסיה במרץ 2000, לאחר שקיבל את ההכרה בהתערבות במרד הצ'צ'ני. ועדה ממשלתית הוקמה כדי לחקור את העניין, אך עד שנת 2002, כאשר המרד הצ'צ'ני היה מרוסן היטב והתחזית הכלכלית עולה, האדישות הרוסית שקעה. הניסיונות לקדם את העניין דוכאו. זאת למרות מספר מקרי רצח שזכו לפרסום רב, שכללו את הרעלת קצין הק.ג.ב. לשעבר, אלכסנדר ליטוויננקו, בלונדון, ואת העיתונאית אנה פוליטקובסקיה, שנמצאה ירוייה במעלית, באמצעות פולוניום-210. שניהם עסקו בחשיפת האמת על מעורבותו של פוטין באירועי הפיגועים. למרות שראיות לכאורה חזקות מרמזות על מעורבותו של פוטין בפרשה כולה, טרם ניתן פסק דין סופי כדי לסיים את העניין.

אירועים אלה משמשים תזכורת לאופיו של דיקטטור השואף להצדיק, באמצעות תהליך של ערפול ודיסאינפורמציה, פעולות שבוצעו על ידי סוכניו מרגע שהחל לתפוס את השלטון. בסופו של דבר, הטיעונים לפיה נאט"ו וארצות הברית אשמות במלחמה שאנו עדים לה כעת נועדו לקדם את הרעיון שרוסיה היא איכשהו קורבן למאמצי נאט"ו לנטרל אותה ואין להם ממש.

"ניצחון רוסי יביא עמו את ההבטחה לחוסר יציבות מתמשך באזור. הוא יאיץ הכנות הגנתיות נוספות של מדינות לאורך כל גבולה המערבי של רוסיה, ובמקביל יחזק את קשריה המזרחיים עם סין." קרדיט: kosmozoo

בהתחייבותו למערכה הצבאית הגדולה ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, ובמהלך התהליך ספג אבדות רבות, חשיפת ארצו לחוסר ודאות כלכלית וביצע מעשי זוועה רבים שלא ניתן להתעלם מהם, לפוטין אין ברירה אלא להמשיך במלחמתו עד שיגיע לנקודה שבה יוכל להציל את פניו מול עמו ולשמור על השלטון. אלמלא האירועים האחרונים שחשפו את האי-סדר בצבאו, התרחיש האחרון היה צפוי מראש. פוטין מעולם לא היה אדם שהיו לו שאיפות אחרות לעצמו או לרוסיה מלבד לבצע אג'נדה שלא הייתה לה קשר רב למערב. הוא נשאר אותו אדם לאורך הקריירה שלו כקצין ק.ג.ב. ובתקופתו כנשיא.

מה יקרה אם כן בנוגע לתוצאות המלחמה הזו? ניצחון רוסי יביא עמו את ההבטחה לחוסר יציבות מתמשך באזור. הוא יאיץ הכנות הגנתיות נוספות של מדינות לאורך כל גבולה המערבי של רוסיה, ובמקביל יחזק את קשריה המזרחיים עם סין. הוא יעודד סמכותנים בעלי דעות דומות בשכנות להתנהג בהתאם וישכנע אחרים להיות פחות נוטים לקדם ערכים דמוקרטיים. הוא עשוי לשנות את הדינמיקה של יחסי דרום ומרכז אסיה בתיאום עם רוסיה והרחק מהמערב. רוסיה תבנה על מעמדה המחודש ותמשיך כישות שיש לרדוף אחריה ברחבי העולם כשהיא מבקשת לערער ממשלות של מדינות פגיעות ולנצל את עצמה באמצעות משאבי הטבע שלהן.

המערב חייב להסיק מסקנה לגבי ניהול שארית המלחמה הזו, שתבטל את הלוחמנות וההרפתקנות הצבאית הרוסית ותשקם את שטחה המלא של אוקראינה על מנת שתוכל לקבוע מה יהיה עתידה. נאט"ו עסק במאמץ זה אך ורק כדי להגן על האינטרסים של המדינות החברות בו במזרח אירופה, תוך הכרה באיום האמיתי הקיים באזור ולא באיום המפוברק שזוהה על ידי תועמלים רוסים ומונצח על ידי "אידיוטים שימושיים" בתקשורת, פוליטיקאים המחפשים רלוונטיות כמומחים מזויפים, טיפוסים תאגידיים בעלי אינטרס אישי, ואפילו כמה אקדמאים בינינו.

זכויות יוצרים @Kost Elisevich, MD, PhD 2023. כל הזכויות שמורות. כל שכפול בלתי חוקי של תוכן זה יגרור נקיטת צעדים משפטיים מיידיים.


2 תגובות ל"תוכניותיושל פוטין בנוגע לאימפריה לעומת הפחד של פוטין מפני חדירת נאט"ו"

התגובות סגורות.