מה מחייב אדם לבחון מה ניתן להשיג כדי להביא שלום, רב-צדדיות ויציבות לקהילה הגלובלית, רק כדי להשתמש בפלטפורמה כדי לקטב את קהל היעד שלו באמצעות תעמולה המבקשת ליצור פילוג לקידום סדר היום של אומתו? דיפלומטיה אינה משימתם של אנשים כאלה. היא יותר נחלתם של תועמלנים העוסקים בעיוותים של האמת, דיסאינפורמציה בוטה ומניפולציה של תקשורת ההמונים כדי לקדם מחלוקת, לטעון לקורבנות ולהאשים אחרים בזוועות שבוצעו בבירור על ידם. התנהגות זו אינה נוהגת אך ורק על ידי כל מדינה בנפרד, אלא היא ראויה לתשומת לב מיוחדת במקרה של הפדרציה הרוסית וה"דיפלומט" הראשי שלה, בשל ניסיונות ההונאה הבוטים המבוצעים על הבמה העולמית באופן קבוע. לכאורה, מבלי להיות מודעים לליצנות של רבות מההצהרות הללו, ממשיכים להיעשות מאמצים באותו אופן, תוך שהם מושכים צחוק מצד חלקם, ספקנות שקטה מצד אחרים, ואישור שבשתיקה מצד משטרים סמכותניים בעלי דעות דומות, השואפים לתוצאות הרצויות להם בשיטות דומות.
סרגיי ויקטורוביץ' לברוב, שר החוץ בן ה-73 של הפדרציה הרוסית, מכהן בתפקידו הנוכחי מאז 2004, ולפני כן, בין השנים 1994 ל-2004, היה נציג קבע באו"ם. הוא למד במכון הממלכתי ליחסים בינלאומיים של מוסקבה, סיים את לימודיו בשנת 1972 והצטרף למשרד החוץ כיועץ ומתרגם בשגרירות רוסיה בסרי לנקה, שם הפך נספח. הוא חזר למוסקבה בשנת 1976 כדי לעבוד במחלקה ליחסים כלכליים בינלאומיים של ברית המועצות (ברית המועצות), שם התקדם לדרגת מזכיר שני ועבד כאנליסט, והכיר מגוון ארגונים בינלאומיים. לברוב עבר לניו יורק כדי להתמנות ליועץ בכיר למשלחת הסובייטית לאו"ם בשנת 1981 ונשאר שם עד 1988, אז חזר שוב למוסקבה כסגן ראש המחלקה ליחסים כלכליים בינלאומיים של ברית המועצות.

צילום: לב ראדין
במהלך המהומה שהובילה לפירוק ברית המועצות, לברוב עלה לתפקיד מנהל הארגון הבינלאומי של משרד החוץ בשנת 1990, ולאחר מכן הפך למנהל המחלקה לארגונים בינלאומיים וסוגיות גלובליות במה שהייתה כיום הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית (RSFSR). ה-RSFSR הפכה לישות הדומיננטית בתוך חבר העמים החדש של מדינות עצמאיות (CIS) שהוקם מחדש מהרפובליקות הסובייטיות הקודמות של ברית המועצות במסגרת הסכם חדש המגולם בפרוטוקולי אלמה-אטה משנת 1991. לברוב הגיע לפקח על זכויות אדם ושיתוף פעולה תרבותי בינלאומי עבור מדינות חבר העמים. בשנת 1992 הוא עלה לדרגה היוקרתית של שגריר יוצא דופן ומיופה כוח ב-RSFSR והמשיך בעבודתו במסגרת יחסי החוץ עד שחזר לאו"ם בשנת 1994 כנציג הקבוע. במהלך כהונתו באו"ם, הוא כיהן כנשיא מועצת הביטחון פעמים רבות על פי סדר יום חלופי בין המדינות החברות הקבועות בין השנים 1994 ל-2004.
בשנת 2004 מינה ולדימיר פוטין את לברוב לשר החוץ. בתפקיד זה, הדעות על לברוב נעו בין זו של נושא ונותן קשוח ומתוחכם, המתואר בספרו של פטריק ג'קסון "פרופיל: שר החוץ של פוטין לברוב", לבין זו של תומך במדיניות החוץ האגרסיבית המוצהרת של פוטין, ובאופן ברור יותר, "אידיוט", כפי שצוין בספרם של מייקל איסיקוף ודיוויד קורן, "רולטה רוסית: הסיפור הפנימי של מלחמתו של פוטין באמריקה ובחירתו של דונלד טראמפ". אין ספק שלברוב הפגין יכולת להטעות, לערפול ולמעורבות בנרטיבים המקדמים דיסאינפורמציה ועיוותי אמת, כולם אופייניים למשטרו של פוטין. הדבר היה בולט ביותר בתקופה הקרובה לפלישת רוסיה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022, כאשר הכחיש בגלוי כל כוונה לפלישה קרובה למרות כל הסימנים הסותרים זאת. בין אם הייתה לו ידיעה ישירה על התוכניות ובין אם לאו, יש לשאול כיצד שר החוץ של הרפובליקה הסוציאליסטית הסוציאליסטית הסוציאליסטית הסוציאליסטית הסוציאליסטית (RSFSR) יכול היה להימנע מלשים לב לכך שהתעצמות צבאית מסיבית בגבול אוקראינה לא תיתפס כמכוונה, במיוחד כאשר חצי האי קרים כבר סופח באופן בלתי חוקי על ידי רוסיה והסכמי מינסק נכשלו בבירור. ואיזה סוג של משטר לא יודיע לשר החוץ שלו על פעולה שהפרה באופן כה ברור נורמות בינלאומיות והעמידה את המדינה בסכסוך עם מספר הסכמים עליהם חתמה אשר כיבדו את מעמדן הריבוני של מדינות. אז, האם זו הייתה בורות עיוורת שאינה ראויה לדיפלומט בכיר, ניסיון התחמקות דמוי יען או נטייה מיומנת של משטר כה מושרש בהונאה ובדיסאינפורמציה עד שכבר לא היה אכפת לו איך הוא נתפס?
לאחר שביצע כעת את הפלישה וספג גינוי מצד רוב המדינות בקהילה העולמית על כך ועל הזוועות שבאו בעקבותיה, לברוב עוסק בנרטיב שהציג פוטין, לפיו רוסיה נכנסה למאבק נגד משטר "נאצי". עד כה, מעטות המדינות, אם בכלל, יכולות לטעון להיעדר אולטרה-לאומיות ימנית. אך דווקא רוסיה היא זו שמכילה אלמנטים ניאו-נאציים בתנועה האימפריאלית הרוסית. האחרונה קידמה את הרחבת ההשפעה הרוסית למדינות שכנות וסיפקה הכשרה לקבוצות עליונות לבנה וניאו-נאציות באירופה במטרה לקדם חוסר יציבות חברתית. קבוצת וגנר, ארגון שכירי חרב צבאיים למחצה, אינה רחוקה מאחור בטענה לאותו מעמד עם נוכחות נרחבת במספר מדינות, ומבצעת פעולות צבאיות לתמיכה במשטרים סמכותניים או בקבוצות מורדים המבקשות לצבור כוח. נוכחותה שימשה ליצירת חוסר יציבות ולהבטחת תנאים נוחים לרכישת משאבים מסוימים או שטח אסטרטגי שיועילו לרוסיה וירחיבו את טווח ההשפעה הגלובלי שלה.
בתפקידו האחרון כנשיא מועצת הביטחון, לברוב ניצל את ההזדמנות להסיט את תשומת הלב מהתנהלותה הפלילית הנוכחית של רוסיה באוקראינה ולהפנות את תשומת הלב לרטוריקה הקורבנותית השחוקה שבה המערב מוצג כמי שמפעיל השפעה על העולם כדי לקדם רגשות אנטי-רוסיים. רק שעכשיו, הוא מאחד את רוסיה עם משטרים סמכותניים שותפים יחד עם העולם שמחוץ לארצות הברית (US) והאיחוד האירופי (EU) לאיחוד שלכאורה מייצג סדר עולמי תמטי חדש של רב-צדדיות שיחליף את המערב היהיר, כפי שהוא רואה אותו, ואת הדומיננטיות הגלובלית שלו. בתהליך, הוא נכשל ביישוב מושג הריבונות הלאומית כפי שרוסיה עשויה לבחור להגדיר אותו עם הפלישה הבלתי מוצדקת הנוכחית שלה לאוקראינה והפרות זכויות האדם שלה במדינות אחרות במזרח התיכון ובאפריקה. השקפת עולמו של לברוב נראית מנוגדת להתנהגותה של רוסיה בזירה העולמית, ושוב מכוונת את האדם לכוונותיו האמיתיות בקידום סוג הרטוריקה שנראה כמאחדת חלק מהעולם כנגד אחר. זהו דפוס מוכר המזכיר את המלחמה הקרה שבה פילוג פעיל בתוך העולם היה מבוקש והוביל רק למצב של אנטגוניזם עולמי.
האשמות מתמקדות באופן בלתי נמנע בארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו) ובאיחוד האירופי, אשר לברוב נתפסים כתוקפים בסכסוך הנוכחי באוקראינה. אלה מתמקדות בטענתו של לברוב כי נאט"ו והאיחוד האירופי יצרו "שותפות אסטרטגית", שאופייה לכאורה מאיים על רוסיה, כאילו אומרים שעליהם להימנע מהתנגדות לתוקפנות הגלויה של רוסיה על מדינה ריבונית שכנה ולהמשיך לקבל את מצב העניינים כפי שרוסיה לבדה רואה אותו. לברוב צופה כי "המבצע הצבאי המיוחד" באוקראינה "יסתיים רק אם נראה את סיום ניסיונות המערב לטעון להגמוניה שלו", לפיו עלינו להניח שרוסיה עצמה מתנהגת באופן שאין לה כוונות אימפריאליסטיות וכי תוקפנותה באוקראינה מוצדקת לחלוטין. בנוסף לכך, לברוב סבור כי ברית נאט"ו-איחוד האירופי מתכוונת לפעול נגד מולדובה במסעה להתפשטות מזרחה, אך אינו מזכיר דבר על הנוכחות הצבאית הרוסית הקיימת במובלעת הפרו-רוסית של טרנסניסטריה בצפון מזרח מולדובה ועל ההפיכה של רוסיה נגד הממשלה הנבחרת הפרו-מערבית.

בשלבים המוקדמים של המלחמה, לברוב כבר חצה את הגבול, והפגין את תכונותיו התועמלניות עם הצהרתו חסרת הבושה שרוסיה, למעשה, "לא תקפה את אוקראינה", הערה גסה במיוחד כאשר פשעי מלחמה שבוצעו על ידי הצבא הרוסי כבר היו עדים ותועדו בבירור על ידי התקשורת. לנוכח פרשנות כזו, קשה לכל סוג של דיפלומטיה להתקדם. לכן, הכוונה מצד לברוב הייתה קבועה. תפקידו לא יהיה של דיפלומט או יועץ למדיניות חוץ, אלא סוכן של מידע שגוי, הצגת חומר חסר בסיס והסטת תשומת הלב מהפרות ברורות שביצע משטרו. דיסאינפורמציה רוסית הוכרה כ"איום טרנס-לאומי חמור" ברחבי אירופה הרבה לפני פלישת רוסיה לאוקראינה. הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE), המנטר סוגיות של בקרת נשק, חירויות עיתונאיות, בחירות הוגנות וזכויות אדם במסגרת 57 המדינות שלו, תיעד ביקורת על הכחשותיה החוזרות ונשנות של רוסיה את הפלישה ב-24 בפברואר 2022 ועל רדיפת העיתונאים שלה על דיווח על מציאות המצב באוקראינה. למרות חוסר תשומת הלב שלה לאמת, העברת התעמולה הגלובלית של רוסיה, באמצעות ערוצי החדשות שלה RT ו-Sputnik News, הצליחה לגייס פרשנים זרים לקידום מטרותיה. זה מועיל במיוחד כאשר פרשנים אלה חולקים עמדות דומות ומעבירים את התעמולה באופן המוכר לקהל שלהם, עם אלמנט הכעס הרגיל כדי להפוך אותה לשכנוע יותר.
טאקר קרלסון, במהלך כהונתו בפוקס ניוז, ללא תובנה מוכחת לגבי מלחמת רוסיה עם אוקראינה או הרקע ההיסטורי שלה, בחר להביע את דעתו בנושא, תוך שהוא מציג אלמנטים מרכזיים של תעמולה רוסית לקהל הצופים שלו, במה שיכול היה להיות רק ניסיון להניא את האמריקאים מלהתעניין. באופן טבעי, לברוב העריך את המאמץ מטעמו והיה מאוד כועס על פיטוריו האחרונים של קרלסון, וניצל זאת כהזדמנות להעלות שאלות בנוגע לאובדן קול חשוב שנשא פרספקטיבה חיובית על מלחמת רוסיה למען הצריכה האמריקאית. מעט נאמר על הנסיבות סביב פיטוריו של קרלסון, במיוחד החלק שבו האתיקה של שידור אחראי הועמדה בספק יחד עם דיווחים על התנהגות בוטה ברשת פוקס ניוז. רק תמיכה של קרלסון מחו"ל נתנה רלוונטיות למציאות האלטרנטיבית שבתוכה בוחר לברוב לחיות.
ראיון שערך סטיב רוזנברג עם לברוב בתאגיד השידור הבריטי (BBC) ביוני 2022 מספק תובנות מסוימות לגבי האופן שבו לברוב מתמודד עם שאלות המאתגרות את תפיסות המציאות שלו. הוא חזר והדגיש כי "לא פלשנו לאוקראינה" משום ש"הכרזנו על מבצע צבאי מיוחד" ו"לא הייתה לנו דרך אחרת להסביר למערב שגרירת אוקראינה לנאט"ו היא מעשה פלילי". כאשר מתמודדים עם תגובות כאלה, עדיף להיזכר בהזהרתו של תומאס פיין, "להתווכח עם מישהו שוויתר על השימוש בהיגיון זה כמו לתת תרופה למתים". זוהי אולי הנקודה הראשונה שיש להבין, והיא להבין שלברוב לא נראה אכפת אם להיגיון יש השפעה על דבריו כל עוד נאמרים מילים מועדפות מסוימות וזרימה חלקה מספיק. במקרים אחרים, לברוב פשוט לא עונה על השאלה אלא מנסה לשנות את הנרטיב כדי שיתאים לסדר היום שלו, למרות מספר הערכים חסרי המשמעות הנובעים מכך.

"רוזנברג: לפני שפוטין קיבל את ההחלטה להכריז על תחילת "המבצע הצבאי המיוחד", כפי שהוא מכנה זאת, האם הוא ביקש את עצתך האם זה רעיון טוב?"רוזנברג: לפני שפוטין קיבל את ההחלטה להכריז על תחילת "המבצע הצבאי המיוחד", כפי שהוא מכנה זאת, הוא ביקש את עצתך האם זה רעיון טוב?"
לברוב: מנגנון קבלת החלטות קיים בכל מדינה, ובמקרה זה, המנגנון בפדרציה הרוסית נחקק במלואו.
רוזנברג: אבל האם הוא ביקש את עצתך?
לברוב: אסביר לך שוב. יש דברים שאנחנו לא אומרים בפומבי. יש מנגנון לקבלת החלטות והמנגנון הזה נשמר.
רוזנברג: אני שואל אותך משום שאתה שר החוץ כבר 18 שנה ופלישה למדינה ריבונית שכנה היא "עניין זר". הנשיא כנראה יודע שיהיו לכך השלכות בינלאומיות חמורות, אז הנחתי שהוא ביקש את עצתך.
לברוב: סטיבן, אתה עיתונאי מנוסה מאוד. אתה מכיר את המציאות של רוסיה והאזור הפוסט-סובייטי. השאלה שלך נשמעת כאילו אתה רוצה לבטל הכל; "לבטל את התרבות". כל מה שקרה לפני ה-24 בפברואר.
רוזנברג: אני רק רוצה להבהיר את תפקידך בזה.
לברוב: במשך שמונה שנים, משרד החוץ ומשרד ההגנה, יחד עם שירותי המודיעין שלנו, קראו ליישום הסכמי מינסק שאושרו פה אחד על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. במשך שמונה שנים הצלחנו לשכנע את הרפובליקות העממיות דונייצק ולוהנסק, אשר, כפי שאתם זוכרים בשנת 2014, בתגובה להתקוממות הניאו-נאצית בקייב, הכריזו על עצמאות. שכנענו אותן לחתום על הסכמי מינסק, שהבטיחו את שלמותה הטריטוריאלית והריבונות של אוקראינה. אבל עכשיו, כששולץ אומר שאנחנו צריכים לאלץ את רוסיה להגיע להסכם עם אוקראינה, שמכבד את שלמותה הטריטוריאלית והריבונות של אוקראינה, נראה לי שהוא נמצא על כוכב לכת אחר, איפשהו בחלל החיצון. במשך שמונה שנים ניסינו להשיג את יישום ההסכמים הללו, שהבטיחו את שלמותה הטריטוריאלית של המדינה האוקראינית.
ציטוט מראיון ב-BBC שערך סטיב רוזנברג, המקור לעיל.

לברוב מעולם לא הגיע לענות על השאלה שנשאלה לו מספר פעמים, אך לבסוף הציג את הנקודה שהתכוון לבסס במהלך הראיון, והיא הצדקת הפלישה. אך ההסתמכות על הסכמי מינסק של 2014-15 כהצדקה נופלת באורח מחפיר מהמטרה המיועדת. כפי וולפגנג שפורר מבית הספר לממשל הרטי בברלין וראש המחלקה לשעבר למימד האנושי של הארגון לשיתוף פעולה ושיתוף פעולה באיחוד האירופי בקייב, "הסכמי מינסק לא התייחסו לשורש הסכסוך" בין רוסיה לאוקראינה. הסכסוך היה קשור למעשה לאובדן השליטה של רוסיה במדיניות הפנים והחוץ האוקראינית ולנטייתה של אוקראינה למערב, רצונה להיכנס לאיחוד האירופי ולשקול מעורבות עם נאט"ו. כאן מגיעה ההבנה של מה שזביגנייב בז'ז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארה"ב, הצהיר כלב העניין, "לא ניתן להדגיש מספיק שבלי אוקראינה, רוסיה מפסיקה להיות אימפריה". עבור פוטין, זו הייתה עיקר העניין ולא הסכסוך הטריטוריאלי בדונבאס כפי שלברוב רוצה להצביע עליו. בכל הנוגע לשטח הספציפי הזה במזרח אוקראינה, התמיכה הרוסית בתנועת הבדלנות שלה הייתה מבוססת זה מכבר באזור וקבוצת וגנר כבר התיישבה שם באפריל 2014 הרבה לפני ועידות מינסק החלו. הוראות הסכמי מינסק היו רבות מדי והאמצעים לביצועם לא פורטו, כך שה"יישומים" שלברוב מקונן לא צפויים להתממש ביעילות. כוחות הנתמכים על ידי רוסיה לא נסוגו מהשטח, משלחת המעקב המיוחדת של ה-OSCE לא קיבלה גישה מאובטחת ורוסיה קיבלה תזכורת לחובותיה עד 2020. פוטין הכריז לבסוף על הסכמי מינסק כלא קיימים והכיר רשמית ברפובליקות העממיות דונייצק ולוהנסק מיד לפני פלישת רוסיה לאוקראינה.

ישנן אינדיקציות לכך של לברוב פחת ומעמדו במרחב של פוטין נסחף לתחום חוץ-כוכבי. התגובות המוזרות לשאלותיהם של עיתונאים זרים, אשר רק הביכו אותו בזירה העולמית, מאשרות את הדעה שאין לו עוד רלוונטיות רבה בתוך המשטר מלבד היותו שופר נוסף לשירות התעמולה שלו. לפיכך, הוא מספיק בתפקידו הנוכחי ביחס לערכו הראוי על ידי המשטר.
יש מעט מאוד אהדה שניתן להעניק ללברוב, שכן, בהתחשב בנאמנותו לפוטין ולאור הצורך שלו לבצע הונאה, הוא צבר רווחים אישיים בחייו הפרטיים. עם שווי נקי מוערך של 20 מיליון דולר ומשכורת שנתית של 1.5 מיליון דולר, הוא סיפק לבתו חיים בארה"ב לאורך רוב נעוריה. שם היא למדה בבית הספר מנהטן ובאוניברסיטת קולומביה, שם השלימה תואר ראשון במדעי המדינה. היא עברה ללונדון בשנת 2014 כדי להתחיל את הקריירה שלה בעולם האמנות לפני שנישאה והתיישבה לבסוף במוסקבה. תדמיתה נפגעה כאשר הוטלו עליה סנקציות על ידי ארצות הברית בשנת 2022 כחלק מצו נשיאותי הקשור לעונשים כלכליים שהוטלו על פקידים רוסים ועל קרוביהם שעמם הוסתרו כספים. מספר אמנים עזבו את חברתה, Smart Art, במחאה על פלישת רוסיה לאוקראינה. בעלה הוטלו גם הם סנקציות על ידי האיחוד האירופי בשל מעורבות במגזרים פיננסיים שהיטיבו עם ממשלת רוסיה. פחות בולט אך מעורר חשד ניכר היה התמיכה שסיפק לברוב למאהבת לכאורה בשני העשורים האחרונים, שבתה בת ה-21 הצליחה לרכוש דירה מפוארת ברובע קנזינגטון במערב לונדון בתשלום מזומן של 4.4 מיליון ליש"ט, אשר בשנת 2016, בזמן העסקה, הסתכמו בכ-5.4 מיליון דולר. היא למדה בפנימייה פרטית בבריסטול, השלימה תואר בכלכלה פוליטית באוניברסיטת לובורו ולבסוף השלימה תואר שני בכלכלה ואסטרטגיה עסקית באימפריאל קולג' לונדון. בשנת 2022, היא ספגה סנקציות על ידי ממשלת בריטניה בגין שחיתות הקשורה לטענות רחבות יותר על עבירות פיננסיות רוסיות.
נראה שההיסטוריה תתייחס ללברוב בצורה לא נעימה ומסיבות מוצדקות. כסוכן של ענייני חוץ רוסיים בתוך המשטר הקומוניסטי הסובייטי, כוונותיו היו אולי יותר מהסוג שציפו בחוגים הדיפלומטיים הבינלאומיים. הכאוס המעבר של שנות ה-90 בעקבות קריסת ברית המועצות מצא אותו שקוע בתחום שונה לחלוטין, במיוחד עם בוא המילניום החדש. סוג הממשל של פוטין, עם התערובת הרעילה שלו של לאומיות, פשע ותשוקה דתית, הביא עמו פרספקטיבה חדשה על הנושא הישן של האימפריאליזם הרוסי, כזה שבו שלטון החוק אינו רלוונטי. רעיונות מגוחכים של פלישה למדינה ריבונית שכנה ולא תוקפנית כמו אוקראינה למטרות "הגנה עצמית", תוך התייחסות מעורפלת לסעיף 51 במגילת האו"ם כהצדקה, הם פגיעה באינטלקט האנושי ואינם ראויים לדיפלומט בכיר. האיום היחיד על רוסיה היה רצונה של אוקראינה בהגדרה עצמית ובמעורבות עם המערב, עניין בלתי נסבל עבור משטר שאינו מוכן לצאת מתחושת הזכאות ההיסטורית שלו לסדר עולמי חדש.
כיצד דיפלומטיה משתלבת בסביבה כזו? ובכן, מר לברוב, שכבר אינו דיפלומט, חייב ללכת בדרך של שינוי הנרטיב על ידי ביקורת על "הסדר המבוסס על כללים" שלדעתו נקבע על פי הסטנדרטים של המערב. אותם סטנדרטים, הוא טוען, מטילים "מגבלות חד-צדדיות בלתי לגיטימיות" ששאר העולם חייב לציית להן. הוא מבקש לבודד את המערב מהקהילה הגלובלית על ידי דמוניזציה שלו בשל "הנטייה הניאו-קולוניאלית המוצהרת" שלו, טרופ מוכר שהוא אימץ. "הסדר המבוסס על כללים", שלברוב מתקשה בו, נוגע לעניין כיבוד גבולות לאומיים ולחובות של אותן מדינות, וביניהן רוסיה, החותמות על הסכמים לכבד אותם בפועל. אותם כללים חלים גם על התנהגותן של מדינות באי-ביצוע רצח עם ועל הזוועות הרבות בהן רוסיה מואשמת כעת.
ההיסטוריה לא תהיה טובה, מר לברוב.
זכויות יוצרים @Kost Elisevich, MD, PhD 2023. כל הזכויות שמורות. כל שכפול בלתי חוקי של תוכן זה יגרור נקיטת צעדים משפטיים מיידיים.