האזור הקדם-מצחי של המוח האנושי מספק לו את היכולת לשיפוט, תובנה, היגיון ותכנון. הוא דורש קשרים נרחבים עם אזורי אסוציאציה בקליפת המוח הפזורים ברחבי המוח, אשר מפרשים את המידע הנאסף על ידי החושים שלנו באופן שניתן להבין על סמך ניסיון העבר. אזורים אחרונים אלה הם במידה רבה מה שהולידו, במשך אלפי שנים, את גודל המוח האנושי בצורתו הנוכחית. עם זאת, מה שיוצר את הניואנסים של האינטראקציה האנושית, ומה שיתזמר באופן משתנה את התגובה האולטימטיבית לאירועים מצביים בעניינים האנושיים שלנו, הוא הקשר שחולק האזור הקדם-מצחי עם הרשת הלימבית. ישות אחרונה זו, כמובן, מתווכת זיכרון ורגש ולכן מזכירה לנו את יחסינו עם אחרים, את ההנאות והתלונות שלנו, והיא משפיעה על הדעות הקדומות שלנו. מיזם מעגלים זה עומד בבסיס האינטלקט והיצירתיות שלנו; יש שיגידו שכך וכך האלוהי נכנס לעצמינו כדי לספק את ההשראות והשאיפות המנחות את האנושות. כמו כן, זהו המצע עליו נשלטו פעולותינו על ידי שנאה, רמאות, בגידה ונקמה. זה עומד בבסיס האופן שבו אנו תופסים הונאה ומדריכים אחרים לבצע זוועות באמצעות תפיסות מוטעות באופן גרוטסקי של עליונות על פני אלה הנחשבים לפחות ראויים, וכן באמצעות תעמולה שמוציאה את שכננו מההומניזציה.
אם אדם חי בחברה שבה הגבלה מכוונת של יוזמה חופשית לאורך תקופה ממושכת מעניקה לסמכות ריכוזית את היכולת ליצור תפיסות שונות של המציאות, האם גם התודעה של הרמאי וגם של המרמה משתנה בתהליך? האם אופי האופן שבו התנהגות מתווכת במערכת העצבים המרכזית של אנשים מסוימים אכן משתנה עם הזמן? יצירת נרטיבים כוזבים, עיוותים של המציאות הפוליטית, אינדוקטרינציה של אלו הרגישים להטיות מסוימות והתפשטות פעילות כזו באמצעות המדיה החברתית משרתים את המטרה של הסטת הרגשות הרחק ממטרה לגיטימית ומכובדת. במקום זאת, הם מכוונים אותם להשגת מטרותיהם של המעטים שיצרו את העיוותים ובסופו של דבר, מראים את עצמם כלא המנהיגים שדמיינו. זוהי סוגיית הסמכותנות, שכן נדיר, מבחינה היסטורית, ולכאורה אף יותר בימינו, לראות מנהיגות מסוג זה מובילה אומה לתוצאה הנחשבת ככדאית עבור ההפסדים שנגרמו לה, הבושה שירשה והאשמה שעליה לשלם בסופו של דבר.

זהו המחזה שמתפתח בפני רוסיה בפלישתה לאוקראינה. זהו עדות לאלמנטים מוכרים של מה שאנו רואים כדבר הגרוע ביותר באנושות - הרס חסר הבחנה של ערים, הוצאות להורג המוניות, חטיפת ילדים, עקירת מיליוני אזרחים, אונס, זנות בכפייה ועינויים, שהודגשו לאחרונה על ידי האכזריות של עריפת ראשי אסירים. האמת הקשה העומדת בבסיס הפלישה הרוסית הזו היא שהיא בלתי מוצדקת לחלוטין. האשמות מצד רוסיה לפיהן ארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו) מתקדם לעבר גבולה, מאיים על ביטחונה על ידי גיוס מדינות לחיקו, נראות כוזבות במיוחד כשחושבים על נקודת המבט של אותן מדינות השוכנות על גבול זה. הן סבלו מהיסטוריה ארוכה מדי של דיכוי תחת השפעתה של רוסיה בתחום סמכות המשטר הקומוניסטי שלה במהלך המאה ה-20. לא נדרשה כפייה מצד נאט"ו כדי לקבל את אותן מדינות לתחומה, שכן זו הייתה ההגנה שחיפשו. לכל מדינה היה את הביטחון שלה לנגד עיניה ולא היו לה שאיפות לחוות מחדש את עשרות השנים של ממשל מדכא שנגרם על ידי מערכת סמכות ריכוזית גרועה במוסקבה. עם האיום המחודש של רוסיה סמכותנית, כפי שהודגם על ידי פעולותיה באוקראינה, גם שבדיה וגם פינלנד הלכו בעקבותיהן עם אותן תפיסות בדיוק לגבי ביטחונן.
הרעיון שאוקראינה היא כעת אומה תחת השפעת משטר נאצי בראשות נשיא ממוצא יהודי ומאוכלסת באוכלוסייה יהודית הולכת וגדלה שחיה בשלום לצד אוקראינים היה נראה כתסריט לקומדיה אלמלא הייתה טקטיקה נוספת לגייס את רגשות העם הרוסי למטרה אחרת. אשליות של נאצים על גבול רוסיה משמשות כתזכורת ל"מלחמת הפטריוטית הגדולה" שלה, שנערכה כדי לשחרר אותה מהכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה, וכך הופכות לקריאה רפלקסיבית לפעולה, חופשית מעול בדיקת אמיתותה. ולדימיר פוטין ערבב רעיון מחודש של זכאות לאומית אימפריאליסטית עם הרגש הרוחני העמוק של האורתודוקסיה הנוצרית הרוסית, שחולץ מעשורים של דיכוי סובייטי, כדי ליצור סוג חדש ודליק של שוביניזם רוסי. כעת הופך להיות עניין פשוט להאיר את האוכלוסייה בתרחישים בלתי סבירים של נאצים מאיימים ולפתוח במערכה צבאית כדי לאשר מחדש את מקומה הראוי של רוסיה בהיסטוריה.

האירוניה בכל זה מתמקדת במערבולת הקיצוניות הימנית של רוסיה עצמה, יחד עם האקטיביזם הניאו-נאצי והעליונות , אשר ניכר כבר יותר מעשור ומטופח על ידי פוטין. קבוצת וגנר, ארגון שכירי חרב צבאיים למחצה, פעלה בשירות משטרו של פוטין, וביצעה משימות באפריקה, דרום ומרכז אמריקה, סוריה, ובמיוחד באוקראינה, שם השתתפה בכיבוש חצי האי קרים בשנת 2014. הן קבוצת וגנר והן התנועה האימפריאלית הרוסית (RIM), שכבר מוגדרת כארגון טרור, מקבלים מתקני אימונים בתוך רוסיה ואמצעים לנהל את פעילותם באמצעות מימון נדיב מצד גופים הקשורים קשר הדוק למשטר.
ולדימיר פוטין, קצין הקג"ב לשעבר ותלמיד של ההשפעה שיכולה להיות לדיסאינפורמציה על אלו הפגיעים למסרים כאלה בתוך רוסיה ומחוצה לה, הצליח לנהל קמפיין לשכנע את הנבוכים שבינינו שמעשיו אכן מוצדקים. בכל הנוגע לרוסיה עצמה, המשימה קלה יותר כאשר התנגדות ציבורית נתקלת במאסר, כאשר מנגנון הביטחון הממלכתי הידוע משתיק כל ישות המתנגדת למשטר וכאשר עיתונות אמיתית מתבטלת, ורק כלי תקשורת בשליטת המדינה רשאים להעביר מציאות מלאכותית שאוצר המשטר. עבור הקהל העולמי מחוץ לרוסיה, פוטין עוסק בנרטיב שמעוות את ההיסטוריה במידה רבה באופן שבו הוא משכתב את עברה של רוסיה כקשורה למקורותיה של אוקראינה, מבלי להזכיר את אוקראינה, כמובן. זה עומד בבסיס טענתו שאוקראינה אינה ישות נפרדת כלל, אלא תמיד הייתה רק הערת שוליים בהתפתחות ההיסטורית של רוסיה עצמה; המשמעות היא שהוא כעת כובש בחזרה שטח שתמיד היה רוסיה.
בהישג יוצא דופן נוסף של גז-לייט שנועד כעת להכפיש את המערב, חזר פוטין להיסטוריה של מקורות מלחמת העולם השנייה כדי להסיט את תשומת הלב משיתוף הפעולה של רוסיה עם גרמניה הנאצית ב-1939 ומהתקיפה המתואמת שלהם על פולין שפתחה בפועל את המלחמה. כפי שפוטין היה רוצה שנאמין, היה זה המערב, ובמיוחד צרפת ובריטניה, שאילצו את רוסיה להיכנס לברית שנוסחה סופית בהסכם אי-התקפה מולוטוב-ריבנטרופ. עבור פוטין, זה היה קשור להחלטתן של בריטניה וצרפת להימנע מלהתקשר עם רוסיה של סטלין כדי ליצור קואליציה נגד גרמניה. למעשה, היסוסם היה קשור יותר לכוונותיו המוצהרות הקודמות של סטלין לערער את ממשלות הקפיטליסטיות של אירופה ולזהות גורמים שליליים במשטרו שלו כדי להשמיד את אלה שיבקשו לעצור את התפשטות הקומוניזם. במילותיו של סטלין, "נשמיד ללא רחם כל מי שבמעשים או במחשבות מאיים על אחדות המדינה הסוציאליסטית". פוטין לא פירט רבות על אופי "הסכם אי-התקפה" שנחתם עם גרמניה, ובפרט, מדוע הוא חייב את פלישתה של רוסיה לפולין ממזרח; מדוע הרגישה מחויבת לבצע את טבח 22,000 קציני צבא פולנים, פקידי ממשל, פוליטיקאים, אקדמאים ואנשי דת ביער קאטין; מדוע כבשה את המדינות הבלטיות; ומדוע בחרה לתקוף את פינלנד. הפיאסקו האחרון הביא לגירוש ברית המועצות מחבר הלאומים, תקדים שהאו"ם עשוי לקחת בחשבון בשל בגידתה הנוכחית של רוסיה במגילת האו"ם על ידי פלישתה לאוקראינה. בסופו של דבר, לא בריטניה וצרפת השאירו את רוסיה בקור, אלא סטלין עצמו היה משוכנע שיהיה זה הטוב ביותר עבור רוסיה ועבור המטרה הקומוניסטית אם מדינות אירופה הקפיטליסטיות יתישו זו את זו במלחמה בעוד רוסיה תישאר מוגנת על ידי הסכם אי-התקפה שלה עם גרמניה הנאצית. יהיה קל יותר לסטלין אז לקדם את הקומוניזם הסובייטי אל החלל שייווצר על ידי מלחמה כזו ולכבוש את היבשת בעלות נמוכה יותר.

פוטין המשיך והאשים את פולין עצמה בכך שעודדה את המערב לא להתיישר עם רוסיה הסובייטית, למרות שהייתה סיבה מספקת למערב לנקוט בעמדה זו. הוא גער בהחלטתם של מנהיגי פולין באותה תקופה על בריחה מהמדינה, והותירה את עמם מאחור לסבול את תוצאות הפלישה הנאצית-רוסית המשולבת. כפי שהתברר, ממשלת פולין נותרה שלמה, שכן אם הייתה נופלת לידי כוחות רוסים פולשים, היא הייתה עלולה לסבול מאותו גורל כמו זה של בני ארצם ביער קאטין. כאשר הנאצים סוף סוף פנו נגד ברית המועצות ב-1941, סטלין עצמו נמלט מהפלישה בדאצ'ה הפרטית שלו ונשאר שם למעלה משבוע לאחר שהורה לכוחותיו לעמוד על שלהם, והותיר את עמו עם ההבנה שהדיפלומטיה שלו נכשלה ללא כל הבטחות לתוכנית פעולה. קריאה פשוטה של "מיין קאמפף" של היטלר הייתה אמורה לספק לסטלין אזהרה מספקת שהסכם אי-התוקפנות שלו לא יחזיק מעמד, גם אם לא שם לב למנהיגים אחרים שהזהירו אותו מאותו איום. חלק ניכר מהטרגדיה של רוסיה במלחמתה עם גרמניה הנאצית נבע מחוסר מוכנותה, מחוסר מנהיגות צבאית נאותה ומטקטיקות צבאיות מחרידות. בעשרת הימים הראשונים של הפלישה הנאצית, 400,000 חיילים רוסים נהרגו, ומספר דומה נפל בשבי. עד סוף המלחמה, רוסיה ספגה 6.75 מיליון הרוגים של חיילים ו-7.2 מיליון הרוגים של אזרחים, בעוד שאוקראינה, כחלק מברית המועצות, סבלה מ-1.65 מיליון הרוגים של חיילים ו-5.2 מיליון הרוגים של אזרחים. 14 מיליון חיילים סובייטים נוספים נותרו פצועים.

רוסיה טוענת לניצחון במלחמת העולם השנייה עם תחילת המערכה שהחלה עם כיבוש סטלינגרד ולאחר מכן כיבוש מחדש של שטחה שנכבש על ידי גרמניה. חלק ניכר מהאחרון יוחס לחוסר הכשירות הגס של סטלין כמנהיג, שכבר בא לידי ביטוי הרבה לפני המלחמה עם הטלת הטרור הגדול שלו (1936-1938), כפי שנודע. בפרנויה שלו מאיומים נתפסים בתוך משטרו, 22,705 קציני צבא נהרגו או נעלמו; ביניהם, 80 מתוך 101 בכירי הצבא נורו. כ-11,000 נוספים פוטרו, והותירו את ברית המועצות באחריותם של קצינים זוטרים ברובם. למרות שמעט מדברים ברוסיה על פתיחת המערכה בצפון אפריקה ביוני 1940 ובאיטליה ביולי 1943, ולאחריה פלישת בעלות הברית לנורמנדי ביוני 1944, כתרומות אפשריות לניצחון באירופה, רוב ההיסטוריונים מכירים גם בהשפעה הגדולה של האירועים האחרונים על סיום הסכסוך.
הביקורת החושפנית ביותר של פוטין על המערב בנוגע למלחמת העולם השנייה היא חוסר ההכרה שלו בתמיכה בסך 11.3 מיליארד דולר שניתנה לברית המועצות במסגרת חוק השאלת החכירה של ארצות הברית. סכום זה מתורגם לכ-180 מיליארד דולר במטבע של ימינו. המאמץ סיפק כמויות ניכרות של ציוד מלחמה וסחורות כלליות כדי לקיים את ברית המועצות במאמץ המלחמתי שלה. בסכום זה נכללו 13,000 טנקים, 14,000 מטוסים ו-400,000 ג'יפים ומשאיות. באופן אירוני, המצב ההפוך היה בתוקף בשנת 1939 עם שיתוף הפעולה הראשוני של רוסיה עם גרמניה הנאצית, שבו היא שימשה כספקית הגדולה ביותר שלה של מזון, חומרי גלם ונפט, בנוסף למתן גישה לסחורות בינלאומיות שלא היו זמינות לגרמניה אחרת בגלל נתיבי שיט מוגבלים.
אך פוטין ממשיך את "הנרטיב הנאצי" הרטורי בנאומו האחרון ב-9 במאי, לציון סיום "המלחמה הפטריוטית הגדולה" של רוסיה, תוך שימוש בו כדי לקדם את הרעיון ששוב, רוסיה חייבת להילחם באיומים נאציים דומים באוקראינה, ולבלבל זאת עם התקדמות נאט"ו בגבולותיה. כמובן, השתתפותה של גרמניה בברית נאט"ו מעיפה כעת איכשהו את התפיסה שהנסיבות הנוכחיות משחזרות את המצב שהתרחש לפני יותר מ-80 שנה. היגיון רופף זה, המנוסח בחרוזים קצרים המטשטשים סתירות ניכרות, נראה מספיק כדי להפעיל להט פטריוטי מוטעה המונע כעת על ידי שנאה. שלבו זאת עם תחושה מובנית של זכאות רוסית והבמה מוכנה להנציח את התמיכה הדרושה למלחמה.

אבל האם זה ימשיך להיות המצב עבור דורות צעירים יותר, בעלי ידע רב יותר, של רוסים, אשר לכאורה נוטים יותר לחשוב לעומק על הנרטיב המוצע ולהגיע למסקנה אחרת. בשנת 2022, השנה הראשונה למלחמת רוסיה באוקראינה, כמיליון רוסים, רובם צעירים, נמלטו מארצם והבינו שלא תהיה להם הזדמנות לחזור. ככל שה"מבצע הצבאי המיוחד" שיועד בעבר יהפוך ל"מלחמה" שכולם כבר מקבלים בשתיקה שהיא, האם "הנרטיב הנאצי" יתארך לבסוף משימושיותו, שכן הוא פשוט מגוחך מכדי לקיים. האם אופיו הטוב יותר של האדם הצעיר, שנקבע על ידי אותן רשתות עצביות מורכבות בתוך המוח האנושי, יאפשר איפוס של מאזנו כדי לראות סוף טוב יותר לזוועה המיותרת הזו?
זכויות יוצרים @Kost Elisevich, MD, PhD 2023. כל הזכויות שמורות. כל שכפול בלתי חוקי של תוכן זה יגרור נקיטת צעדים משפטיים מיידיים.
מחשבה אחת על "דיסאינפורמציה רוסית וחוסר הנוחות של האמת - 1941 ו-2022"
התגובות סגורות.