יחסי פולין עם רוסיה, שהיו בעייתיים מבחינה היסטורית

לעתים קרובות, כאשר עולות בראש מחשבות על מזרח אירופה, ברית ורשה או פשוט על אותן מדינות שממערב לברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות (ברית המועצות) הישנה, ​​דווקא פולין היא זו שעולה לקדמת הבמה. מאז ששברה את כבלי קיומה הסוציאליסטי בסגנון סובייטי והשיבה לעצמה תחושת הגדרה עצמית אמיתית, פולין הכריזה על עצמה לעולם באופן שמרמז על כך שהיא מוכנה להוביל. היא גם מדברת וגם פועלת באומץ, והיא מכתיבה את גורלה בעצמה.

היא הוכרה לראשונה כטריטוריה בתוך הליבה האתנו-לשונית הסלאבית של אירופה כאיחוד של שבטים סלאביים במאה השישית, והתפתחה למדינה מאוחדת עם שליט טריטוריאלי ראשון, מיישקו הראשון, במאה ה-10. התפתחות זו התרחשה במקביל להתפתחות דומה של מדינה שכנה, קייב רוס, במרכז אוקראינה של ימינו, שם התיישבו ויקינגים לאורך נהר הדנייפר. שם, הם התגברו והתערבבו עם שבטים סלאביים מקומיים ושרידי עמים אסיאתיים נוודים כדי לבסס בסופו של דבר את מקורותיה של מה שיהפוך לימים לאוקראינה, שאימצה את הנצרות בשנת 988.

שושלת פיאסט, שמקורה עם עלייתו של מיישקו הראשון, מיוחסת לייסודה הרשמית של פולין בתאריך אימוץ הנצרות בשנת 966. השושלת הסתיימה עם מותו של קזימיר הגדול בשנת 1370, כאשר הכתר הונח על ראשו של לואי הראשון, מלך הונגריה ובנה של אחותו של קזימיר, אליזבת, שנישאה למלך הונגריה האנגוויני, צ'ארלס הראשון. בתו של לואי, יאדוויגה, נבחרה בסופו של דבר לרשת את כס המלוכה של פולין עם מותו של לואי, כפי שהיה רצון האצילים הפולנים של אותה תקופה. נישואיה של יאדוויגה בשנת 1386 ליוגאילה, הדוכס הגדול של ליטא, שלימים יאג'ילו מפולין, הם שהובילו לייסוד האיחוד העוצמתי של פולין וליטא. איחוד זה הפך בסופו של דבר לקהילייה הפולנית-ליטאית (1648-1764), אחת המדינות הגדולות ביותר באירופה מהמאות ה-16עד ה-17, המשתרעת על שטח של 400,000 מיילים רבועים, כולל רוב שטחה של אוקראינה של ימינו.

מספר מלחמות, כולל סכסוכים עם משטר הקוזאקים באוקראינה, שבדיה ועם האימפריות העות'מאניות והרוסיות, רוקנו את כוחה ובסופו של דבר הרסו את כלכלת חבר העמים. השטחים המזרחיים של אוקראינה אבדו תחילה לאימפריה הרוסית. סכסוכים פנימיים בתוך פולין, שהייתה אז הישות הדומיננטית עם חבר העמים, פרצו והובילו להיחלשות המנהיגות. כוחות רוסיים השתלטו בהדרגה על חלק ניכר מהשטח שנותר במזרח בעוד מעצמות מרכז אירופה איימו עליה מכיוונים אחרים. היא תעבור סדרה של שלוש חלוקות בין 1772 ל-1795 שהביאו שכנותיה, ממלכת פרוסיה והאימפריות האוסטרו-הונגריות והרוסיות. זה ביטל למעשה את מעמדן הריבוני של פולין וליטא למשך 123 השנים הבאות.

למרות החלוקה, הלאומיות הפולנית המשיכה להתבטא במספר מרידות לאורך המאה ה-19. הבולט ביותר בהתנגדות זו היה השתתפותם של כ-100,000 חיילים פולנים בפלישת נפוליאון לרוסיה בשנת 1812. פחות משני עשורים לאחר מכן, דוכאה התקוממות נוספת (1830-31) נגד האימפריאליזם הרוסי, ובעקבותיה משטר רוסי דיקטטורי תחת שלטונו של המשנה למלך הרוסי, איוון פסקביץ', בין השנים 1832 ל-1856. התקוממות נוספת שכשלה פרצה בחלוקה הפרוסית בשנת 1848, ולאחר מכן שוב בשנת 1863 בחלוקה הרוסית, מה שהוביל לשליטה רוסית מחמירה עוד יותר. חלק ניכר מהמהפכה הרוסית של 1905 התרחש למעשה בחלוקה הפולנית של רוסיה, עם שביתה מסיבית, שנגרמה בעיקר עקב החמרה בתנאים הכלכליים בתוך האימפריה, ובמקביל לקריאות מחודשות לעצמאות פולין. עד 1907 דוכאו המהומות, אך סכסוכים חדשים צצו בבלקן, שבסופו של דבר הביאו לתוצאה לה רצו הפולנים זה מכבר.

מלחמת העולם הראשונה הביאה לתבוסת גרמניה ולקריסת האימפריות האוסטרו-הונגריות והרוסיות, ובעקבות זאת, להשבתה של פולין כרפובליקה עצמאית בשנת 1918. בשלבים המוקדמים של מלחמת העולם הראשונה, הלאומן הפולני, יוזף פילסודסקי (1867-1935), חזה בצדק את תבוסת כוחות הציר המרכזי ואת קריסת האימפריה הרוסית, אותן ישויות שלקחו מפולין את ריבונותה למעלה ממאה שנה קודם לכן. הוא ארגן כוח צבאי פולני, הלגיונות הפולנים, במיוחד כדי להתנגד לכוחות הרוסיים בחזית המזרחית והבטיח לבריטניה ולצרפת שהפולנים לא יתעמתו עם כוחותיהם. למרות קיומם קצר הימים במהלך מלחמת העולם הראשונה, הלגיונות הפכו לחלק מהמיתולוגיה בסיפור ייסוד פולין המודרנית.

הסכסוך עם רוסיה נמשך לאחר מלחמת העולם הראשונה במלחמת פולין-סובייטית (1919-21) על רקע סכסוכים טריטוריאליים לאורך גבולה המזרחי של פולין. ולדימיר לנין (1870-1924), המנהיג הבולשביקי שביקש להפיל את ממשלת רוסיה הזמנית באותה תקופה, גם הוא רצה בסגנון מעין אימפריאליסטי לסייע למאמצים הקומוניסטיים הבינלאומיים לעקוף ממשלות אירופאיות אחרות כחלק מתנועה בינלאומית גדולה יותר. הוא ראה בפולין עצמאית מכשול בנסיבות אלה. כאשר כוחות רוסיים עקפו את ליטא ובלארוס של ימינו בהתקדמותן מערבה בשנת 1919, הצליחו כוחות פולנים לשלוט בגליציה המזרחית באוקראינה של ימינו. בברית בשנת 1920 עם כוחות אוקראינים בראשות הלאומן סימון פטליורה, יזמו הפולנים מתקפה מזרחית שכבשה את קייב, אך מתקפת נגד רוסית דחפה את הברית חזרה לשטח פולין. עם זאת, התקדמות רוסית נוספת נכשלה והוכרזה הפסקת אש, וכתוצאה מכך נחתם הסכם שלום ריגה בשנת 1921, אשר קבע את גבולה המזרחי של פולין ונמשך עד הפלישה הסובייטית לפולין בשנת 1939, בתחילת מלחמת העולם השנייה. לאחר הקמת הרפובליקה הפולנית השנייה (1918-39), פילסודסקי הפך לראש המדינה (1918-22) ולאחר מכן לשר הצבא (1926) עד מותו בשנת 1935. הוא היה הראשון מבין פולנים אמיצים רבים במהלך המאה ה-20שהותירו את חותמם על ההגדרה העצמית הפולנית.

תוצאות מלחמת העולם השנייה הביאו לפולין את ההבנה שהיא, יחד עם מדינות שכנותיה במזרח אירופה ובלטיה, תיכלא מאחורי מסך ברזל, אשר, כפי שניסח זאת וינסטון צ'רצ'יל, נמתח מהעיר הפולנית שצ'צ'ין שעל הים הבלטי ועד טריאסטה בצפון מזרח איטליה שעל הים האדריאטי. 46 השנים הבאות, מ-1945 עד 1991, לא רק היו כפופות להשפעתה הפוליטית של מוסקבה, אלא גם הפכו למדינה קומוניסטית עד 1952, כפי שנדרש על ידי רוסיה הסובייטית בסדר עולמי חדש זה. ככזו, היא תסבול מההשלכות של הנחת כלכלה ממשלתית המבוססת על המודל הסובייטי, אשר הובילה באופן אופייני לצמיחה מוגבלת, גירעון ממשלתי ואינפלציה משתקת. המעבר שלה לכלכלת שוק לאחר קריסת ברית המועצות ב-1991 הוביל את פולין דרך מאבק בן עשור, שראה את התוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג) שלה עולה לבסוף לסטנדרט עולמי מתאים ומערכת של הפרטת מפעלים גדולים הבשילה עד לנקודה שבה עד 2012 המגזר הפרטי שלט ביותר מ-80% מהתמ"ג.

אבל הדיכוי הסובייטי החל הרבה לפני סוף מלחמת העולם השנייה עם פלישת רוסיה לפולין ב-17 בספטמבר 1939, בהתאם להסכם בינה לבין גרמניה הנאצית במסגרת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שנחתם ב-23 באוגוסט 1939. באותה תקופה, סטלין טען כי פלישת גרמניה הנאצית לפולין תביא את אנגליה וצרפת למלחמה עם גרמניה, בעוד רוסיה תישאר מוגנת במסגרת ההסכם החדש שלה עם הנאצים. הוא ניבא שהמשבר הגובר יתיש את המדינות הקפיטליסטיות מבחינה צבאית עד שרוסיה הסובייטית תוכל להשתלט על חלק ניכר מאירופה עם גרסת הקומוניזם שלה. צבאות סובייטים השתלטו על 50% ממה שהייתה אז פולין, שכללה חלקים מבלארוס ואוקראינה המערבית של ימינו. לפיכך, המוצא האתני של כמעט 14 מיליון האנשים שכבשו שטח זה היה 38% פולנים, 37% אוקראינים ו-14.5% בלארוסיים. במהלך כמעט שנתיים שלאחר מכן, הגסטפו הנאצי והמשטרה החשאית הרוסית, ה-NKVD (בתרגום: הקומיסריון העממי לענייני פנים), תיאמו תוכניות לדיכוי אכזרי של ההתנגדות הפולנית.

באותו סתיו של 1939, רוסיה הסובייטית, תוך שימוש בטקטיקות סחיטה, אילצה את המדינות הבלטיות אסטוניה, לטביה וליטא לחתום על "ברית סיוע הדדי" שאפשרה לה להקים בסיסים צבאיים בשטחן. האשמות בקשירת קשר מצד מדינות אלו נגד רוסיה הסובייטית הובילו לפלישה ישירה ולאחריה הקמת משטרים קומוניסטיים בובה. האחרונים ביקשו לאחר מכן להתקבל לברית המועצות כתוצאה הסופית של תוכנית שבוצעה היטב של מוסקבה להשתלט על מדינות שכנות ולספוג אותן לתוך ברית המועצות, תוכנית המוכרת לטקטיקות של ימינו באוקראינה. נשיאי אסטוניה ולטביה נכלאו ובסופו של דבר מתו בסיביר. גירושים המוניים של "אויבי המדינה" החלו כדי להתחיל תהליך של דה-לאומיזציה וחיסול התרבות והשפה, אופייני לתוכניות הרוסיפיקציה שבוצעו במקומות אחרים.

בפולין, כוחות סובייטים וה-NKVD (משטרת ברית המועצות החשאית) כלאו 250,000 לוחמים פולנים בגולאגים סובייטיים, שם רבים מהם נספו מחסור. קציני צבא נרצחו בפשטות, כמו בטבח הידוע לשמצה ביער קאטין, שבו הוצאו להורג כ-22,000 איש, כולל כ-14,500 קצינים יחד עם פקידי ממשל, אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע. באופן אירוני, האירוע וזירת הזוועה התגלו על ידי הנאצים לאחר פלישתם למזרח אירופה ולברית המועצות. הם לא בזבזו זמן וחשפו זאת לקהילה הבינלאומית, אך חקירה מפורטת לא נפתחה עד שבית הנבחרים של ארצות הברית ייסד את ועדת מאדן בשנת 1951. האחרונה הגיעה למסקנה כי ה-NKVD אכן אחראי להוצאות להורג. הממצאים פורסמו לציבור על ידי ממשל אובמה בשנת 2011.

עבור הסובייטים, כל התנגדות התפרשה כ"נגד-מהפכנית", כאילו האידיאולוגיה שלהם נחשבת כעת כטבועה במדינה הכבושה ובממשלתה החדשה. דבר זה איפשר ל-NKVD להמשיך ולעצור אינטליגנציה פולנית, כולל עובדי מדינה, אנשי דת, מדענים, ולמען האמת, כל מי שהיווה איום על השלטון הסובייטי. עד לסיום תקופת הכיבוש הסובייטי בת השנתיים הראשונית, לפני פלישת הנאצים לשטח, כ-100,000 פולנים נכלאו, ולפחות 150,000 נוספים מתו.

לאחר שהגלגל התהפך נגד רוסיה הסובייטית עם פלישת הנאצים לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 במבצע ברברוסה, נחתם הסכם בינה לבין פולין, הסכם סיקורסקי-מייסקי, ב-30 ביולי 1941. הוא איפשר את שחרור שבויי המלחמה הפולנים ממחנות סובייטיים וחנינה לאזרחים פולנים שאפשרה את גיוסם לחיל צבאי פולני תחת פיקוד צבאי בריטי. במהלך תקופה זו ובמהלך שבוע לאחר פלישת הנאצים לשטח שבשליטת ברית המועצות, סטלין נסוג לדאצ'ה שלו והתמהמה שם תוך כדי שתייה, מסרב לקבל את העובדה שהיטלר בגד בו, למרות מספר אזהרות קודמות שניתנו לו. עד שחזר למוסקבה, חלק ניכר מהשטחים המערביים של ברית המועצות נכבשו, נגרמו אבדות צבאיות ואזרחיות רבות, כמויות גדולות של נשק, כולל מטוסים, הושמדו ורשתות תקשורת נרחבות שובשו. הצבא היה באי-סדר וללא הנהגה מכובדת, בעיקר תוצאה של הפרנויה של סטלין עצמו, שהביאה לשלטון טרור בסוף שנות ה-30, שבמהלכו טוהרו כמה מבכירי הפיקוד הצבאי של רוסיה.

גילוי אתרי הקבורה בקאטין על ידי הנאצים בשנת 1943, שקשרו את רוסיה הסובייטית להוצאות להורג המוניות של קציני צבא ואזרחים פולנים, הוביל לפירוק הסכם סיקורסקי-מייסקי. בשלב קריטי זה של המלחמה, לאחר שהרוסים הביסו את הכוחות הנאצים בקרב סטלינגרד כדי להתחיל התקדמות מערבה, הם ניצלו את השפעתם על בעלות הברית כדי להקים ממשלת בובות פרו-סובייטית במוסקבה שתכתיב את ענייני המדינה הפולנית בגלות. הפלישה הסובייטית שלאחר מכן לפולין, כאשר כוחות בעלות הברית אחרים התקרבו ממערב, סימנה את שלבי הסיום של מלחמת העולם השנייה ואפשרה את חידוש הגירושים ההמוניים של פולנים שנחשבו כמתנגדים לאידיאולוגיה הסובייטית. הם נכנסו למחנות עבודה מרוחקים בברית המועצות, שם זהותם אבדה לעולם. בתוך פולין, הצבא הרוסי, חסר המשמעת, המשיך להפר את נורמות ההתנהגות האזרחית, בדומה לאופן שראינו כיום באוקראינה, לא רק עם מאסר ועינויים בלתי מוצדקים של אזרחים, אלא גם אונס של נשים פולניות רבות. רכוש פרטי ורכוש ממשלתי פולני כאחד נתפס וחולק מחדש, מה ששיבש את הכלכלה. תוכנית של קולקטיביזציה כפויה של אדמות חקלאיות והחרמת יבולים לצורך מילוי מכסות המדינה הונהגה כעת בפולין. אותה תוכנית הובילה לתוצאות הרסניות באוקראינה בתחילת שנות ה-30 ונתקלה בירידה הצפויה בייצור החקלאי בפולין.

הממשלה הזמנית החדשה של הרפובליקה של פולין, שהוקמה על ידי הסובייטים, יצרה את הרושם שהמדינה חזרה להיות מדינה ריבונית, למרות שנשארה תחת כיבוש צבאי סובייטי עד 1993. מאבק אלים לעצמאות אמיתית התרחש לאורך סוף שנות ה-40 עם מחתרת פולנית נחושה. ה-NKVD המשיך להיות מעורב באופן פעיל בציד מתנגדי משטר וגירושם לסיביר בעשרות אלפים. מנהיגי מדינת המחתרת הפולנית נחטפו בשנת 1945 על ידי ה-NKVD והובאו למוסקבה כדי לעבור משפט ראווה שבו הואשמו על חשבון שווא בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהתנגדות לכוחות הסובייטיים. הם נידונו לעונשי מאסר שרבים מהם לא שרדו או פשוט נרצחו לאחר מכן. מחלקת החקירות של המכון הפולני לזיכרון לאומי, תחת הכותרת "הוועדה להעמדה לדין על פשעים נגד האומה הפולנית", ערכה סקירה של משפט זה בשנים 2003–2009, אך הדיווחים נותרו חד משמעיים, עם סירובו של משרד התובע הצבאי של הפדרציה הרוסית לשתף פעולה.

הממשלות הסוציאליסטיות שזה עתה הוקמו של שבע מדינות מרכז ומזרח אירופה, השוכנות ממזרח למסך הברזל, חתמו על אמנת ידידות, שיתוף פעולה וסיוע הדדי עם ברית המועצות בשנת 1955. ברית ורשה, כפי שנודעה, הקימה גם ברית הגנתית נגד ארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו), למרות שנראתה יותר כזירה לסכסוך צבאי פנימי מאשר עימות עם המערב, כפי שנראה בבירור במזרח גרמניה בשנת 1953, בהונגריה בשנת 1956 ובצ'כוסלובקיה בשנת 1968. בפולין, המרד האנטי-קומוניסטי בפוזנן בשנת 1956 היה הראשון מבין כמה מחאות נגד תנאי עבודה ומחיה, מחסור במזון והכנסה בסיסית. בבסיס סוגיות מהותיות אלו עמדה דרישה לנקוט במסלול לממשל טוב יותר, שאינו מבוסס על המודל הסובייטי-רוסי. האירוע דרש התערבות צבאית בראשות הגנרל הסובייטי, סטניסלב פופלבסקי, והביא למספר הרוגים, מאות פצועים ומאות מעצרים.

המרד בגדנסק בשנת 1970 לווה בהפגנות בערים אחרות במחאה על מחירי המזון, ושוב נדרש דיכוי על ידי הצבא. במקרה זה, שינוי משטר בפולין, שבוצע באישור מוסקבה, נחשב הכרחי כדי לאפשר הקלה במתיחות, שכן למרות שהמחאות התמודדו עם תנאים חברתיים וכלכליים, התפתח שוב זרם תת-קרקעי של אקטיביזם פוליטי בתוך החברה הפולנית. תנועת ההמונים בראשות איגוד הסולידריות תחת לך ולנסה בשנים 1980-1981 פרצה בגדנסק והפכה לאתגר אדיר למשטר הקומוניסטי הפולני וליחסיו הכפופים עם רוסיה הסובייטית. שינוי מנהיגות בתוך מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית הונהג לבקשת מוסקבה, והוכנס הגנרל וויצ'ך ירוזלסקי כדי להטיל משטר צבאי. התערבות צבאית עם מדינות ברית ורשה נשקלה, אך תוכניות בוטלו לכאורה בגלל לחץ אמריקאי מצד ממשל קרטר נגד פעולה כזו, מעורבותה המקבילה והבעייתית מאוד של רוסיה במלחמת ברית המועצות-אפגניסטן (1979-1989), ואיום הסלמה של המרד ברחבי פולין. באותה תקופה היו באיגוד 10 מיליון חברים והוא ייצג שליש מאוכלוסיית העובדים של פולין. משטר צבאי אכן הביא בסופו של דבר לקידום כוחות ביטחון וצבא פולניים שסיימו את הניסיונות לדמוקרטיזציה של המדינה. פחות מעשור לאחר מכן, עם זאת, ולנסה הפך לנשיא פולין (1990-95).

זמן קצר לאחר תחילת הסכסוך בפולין, האיום של הפצת מחאה במדינות ברית ורשה אחרות דוכא בכוח ודיכוי פנימי מוגבר. ביטחון המדינה הסובייטי, שנודע באותה תקופה בשם הק.ג.ב., כלא או הגלה מתנגדי משטר ברחבי ברית המועצות, ופיזר את קבוצת הלסינקי במוסקבה, אשר פיקחה על עמידתה של רוסיה בהוראות ההומניטריות של הסכמי הלסינקי (1975). מנגנוני ביטחון המדינה במדינות ברית ורשה פעלו בשיתוף פעולה עם הק.ג.ב. כדי לרסק כל רעיון של דמוקרטיזציה וזכויות אדם. מותו של ליאוניד ברז'נייב בנובמבר 1982 הוביל לרצף של מנהיגים לטווח קצר, כאשר יורי אנדרופוב נפטר בפברואר 1984 וקונסטנטין צ'רננקו במרץ 1985. כאשר הגיע תורו של מיכאיל גורבצ'וב, רוסיה הסובייטית וברית המועצות היו בדעיכה כלכלית והמשבר האפגני של רוסיה היה גלוי לעין העולם. רפורמה רצינית הייתה נחוצה, אך היא הביאה עמה רק מחלוקת פנימית נוספת וניסיון הפיכה בשנת 1991. האחרון הביא לפירוק הסופי של ברית המועצות בתקופת כהונתו של בוריס ילצין כמנהיג רוסיה. התפטרותו של ילצין ב-31 בדצמבר 1999 הביאה לעלייתו של ולדימיר פוטין כמנהיג רוסיה באלף החדש ולחידוש השלטון הסמכותי, הפרת כללי ההתנהגות הבינלאומיים ופשיעה בוטה.

ברית ורשה פורקה רשמית ב-1 ביולי 1991 לאחר שבמרץ 1989 התקבלה החלטה בחשאי על ידי הפוליטביורו הסובייטי להפסיק לאכוף עוד את השלטון הקומוניסטי במזרח אירופה. בתקופתה כמדינה קומוניסטית, פולין התקיימה כרפובליקה העממית הפולנית, מדינה חד-מפלגתית הנשלטת על ידי מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית. מאבק פנימי מתמיד התקיים עם הכוחות הדמוקרטיים במדינה, שהוביל למעצרים רבים של מנהיגי אופוזיציה ופקידים על ידי המשטרה החשאית ולרצח של לפחות 22,000 איש בין השנים 1947 ל-1989. זו הייתה המורשת שהותיר אחריו משטר אוטוריטרי כושל בהשראה קומוניסטית, שנשלט מרחוק על ידי מערכת ממשל פגומה באותה מידה ובסופו של דבר גוססת. תוכנית חדשה נמצאת בעיצומה להחלפת האחרונה, אך כעת במסווה של אימפריה, במטרה להשיב לעצמה תהילת עבר שאולי נתפסה טוב יותר מאשר מופעלת, שכן גם היא הייתה פגומה באופן גרוטסקי. מנהיגה המבוסס כיום, פוטין, הבהיר את כוונותיו בנוגע לאוקראינה, גם אם לא היו מוצדקות. בעשותו כן, הוא מאיים על יציבותן של מדינות שכנות, וביניהן פולין, ואחרות במזרח אירופה ובאזור הבלטי, אשר מכירות היטב את התוקפנות והדיכוי הרוסיים ואינן רוצות בכך דבר. 

9 במרץ, 2022: מתנדבים מסייעים לפליטים מאוקראינה בתחנת הרכבת בוורשה, פולין. צילום: אוליה סולודנקו

קשריה של פולין עם אוקראינה התחזקו במידה ניכרת בשנה האחרונה בזכות תמיכתה הצבאית באוקראינה ובזכות נדיבותה בקבלת יותר מ-1.5 מיליון פליטים אוקראינים ונתנה להם מחסה כבר יותר משנה, תוך סיפוק צרכיהם הבסיסיים, טיפול רפואי, עבודה ומקום לגדל ולחנך את ילדיהם. בהתאם להתהוותה של פולין כדמוקרטיה השולטת בגורלה, כלכלה חזקה וצבא חזק יותר ויותר, היא הובילה את הבעת התמיכה בסנקציות מחמירות יותר נגד רוסיה, תוך מתן סיוע צבאי רב יותר לאוקראינה לנפש מאשר מדינות אחרות מלבד המדינות הבלטיות, והניעה מדינות אחרות כמו גרמניה לעשות יותר מאותו הדבר. "לא רק נראה את אוקראינה מדממת למוות", היו דבריו של ראש ממשלת פולין, מטאוש מוראבייצקי.

שתי המדינות השכנות, פולין ואוקראינה, חולקות מקור אתנו-לשוני משותף והיסטוריה משותפת, סבלו מסכסוכים זו עם זו, התמודדו עם אויב משותף בגבולן וסבלו טרגדיה עצומה שביצע אויב זה. לאחרונה נוצר באופן טבעי קשר מיוחד מאוד בין השתיים, מספיק כדי שהרעיון של איחוד פוליטי עלה בהצעה של דליהור רוהאק מהמכון האמריקאי ליזמות, מעין קונפדרציה. פולין חברה גם באיחוד האירופי (EU) וגם בנאט"ו. אוקראינה קיבלה מעמד של מועמדת לאיחוד האירופי וראויה לשקול כחברה בנאט"ו. היא הוכיחה את חריפותה ללוחמה על ידי התנהלותה בעימות הנוכחי מול אויב אדיר על ידי אומץ ליבה, נחישותה, חישוביה האסטרטגיים, מנהיגותה וחדשנותה. מי לא היה רוצה אותה כשותפה בסכסוך צבאי? יתר על כן, מתקניה הימיים והקרקעיים בחצי האי קרים יספקו לנאט"ו יכולת הגנה נרחבת.

פליטים מאוקראינה בתחנת הרכבת בוורשה. צילום: אוליה סולודנקו

באופן אידיאלי, ניתן לממן את שיקום אוקראינה במידה רבה באמצעות תפיסת נכסים רוסיים זרים, הן מדינתיים והן פרטיים. השיקום עצמו יסייע ביצירת קשרים חזקים יותר עם אירופה וארצות הברית על ידי שילוב התעשייה בצורותיה השונות בהסכמים חוזיים. יחסי סחר חדשים בתוך איחוד פולני-אוקראיני, ובינו לבין האיחוד האירופי ושאר העולם, יאשרו מחדש את מקומה כישות חזקה במזרח אירופה. הם גם ייצור איזון שוויוני יותר בתוך אירופה עצמה, כמו גם נוכחות חזקה בקהילה העולמית. תמיכה מהמערב, ובמיוחד מארצות הברית, תיתן לפרויקט את הדחיפה הדרושה לו. לאחר שיתקיים לאחר תבוסת רוסיה, איחוד פולני-אוקראיני יהווה גורם מרתיע חזק מפני כל תוקפנות רוסית נוספת ותזכורת לרוסיה לאן החלטות גרועות עלולות להוביל.

זכויות יוצרים @Kost Elisevich, MD, PhD 2023. כל הזכויות שמורות. כל שכפול בלתי חוקי של תוכן זה יגרור נקיטת צעדים משפטיים מיידיים.


3 תגובות בנושא "יחסיה הבעייתיים מבחינה היסטורית של פולין עם רוסיה"

  1. למרבה הצער, תיאור זה חסר כמה אירועים, דהיינו תיאור הסיבה להצלחת מרד חמלניצקי (הקוזאקים) כאשר מרידות קוזאקים אחרות נכשלו. כמו כן, אין תיאור של פעילויות הטרור של ה-UWO (כולל רצח פירצקי והולובקה) ואולי חשוב מכל, תיאור של פשע רצח העם שבוצע על ידי ה-OUN-UPA נגד פולנים. פולנים תחת כיבוש גרמני, חסרי הגנה, חסרי יכולת להגן על עצמם מפני ארגון שמנהיגיו שיתפו פעולה בשיתוף פעולה הדוק עם הרייך השלישי.

    1. אין כאן ויכוח על הסוגיות שעלו בהערה האחרונה בנוגע להיסטוריה של יחסי פולין-אוקראינה מהמאה ה-17 עד המאה ה-20, כפי שהם קשורים לאירועים המוזכרים כאן. ההיסטוריה של תקופה זו בשטחה של אוקראינה של ימינו מאופיינת באלימות ניכרת הנגרמת על ידי מספר גורמים הקשורים לדומיננטיות טריטוריאלית, רגשות לאומניים ואלמנטים קיצוניים. רבים, משני צידי המתרס, יהיו נוטים להתווכח ואולי אף להצדיק חלק או את כל הפעולות שננקטו, וסוג כזה של שיח צפוי להימשך עד השעות הקטנות של הלילה. אין פירוש הדבר שלא היה משהו טוב לומר על קיום משותף של פולנים ואוקראינים באזור הסובל של מערב אוקראינה, שחלקו נגע למשפחתי ונשאר איתי.

      אבל כוונת המאמר הזה נוגעת למה שאנו עושים כעת במאה ה-21 ולצורך להתמודד עם האיום המשותף של משטר סמכותי נוסף שקבע לעצמו סדר יום להפעיל שוב השפעה על שכניו. איננו יכולים להכחיש את מה שקיים בעברנו, אך חייבת להיות הסכמה מסוימת לגבי מה שטוב לעתידנו המשותף.

התגובות סגורות.