מולדובה וספר המשחק של פוטין

מולדובה, מדינה בת 2.62 מיליון תושבים, חולקת גבול שאורכו 1200 קילומטרים עם אוקראינה מדרום-מערב. היא התפתחה מהיסטוריה סוערת במאה ה-20לאחר שקיבלה את עצמאותה בשנת 1991 מברית המועצות, רק כדי להיות מאוימת שוב על ידי סמכותנות רוסית ושאיפות אימפריאליסטיות עם כניסתה לעשור ה-21.למדינה יש שטח בדלני פרו-רוסי ממזרח, מצב לא שונה משכנתה, אוקראינה, הנמצאת כעת בסכסוך גלוי עם רוסיה וגם לא שונה מזה של הרפובליקה של גאורגיה, אליה פלשה רוסיה בשנת 2008 מסיבות דומות. הדפוס מוכר למדי והוא מדגיש את כוונתה של רוסיה לכבוש מחדש שטח שההיסטוריה הכריזה איכשהו כשייך לה.

מולדובה עם בירתה קישינב, ומחוז הבדלנים שלה טרנסניסטריה, עם בירתה טירספול. קרדיט: PeterHermesFurian

מולדובה מתחילה כישות טריטוריאלית מוכרת באמצע המאה ה-14, אז נודעה כנסיכות מולדובה. עד אמצע המאה ה-16, היא נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית, אשר שלטה בחלק ניכר מדרום מזרח אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה. אחת מכמה מלחמות בינה לבין רוסיה הביאה לסיפוח בסרביה במחצית המזרחית של מולדובה על ידי האימפריה הרוסית תחת הצאר אלכסנדר הראשון בשנת 1812. נהר הדנייסטר סימן את הגבול המזרחי של השטח המסופח עם אוקראינה של ימינו. לאחר כניעתה של רוסיה לכוחות הציר המרכזי במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הרוסית שפרצה לאחר מכן, בסרביה קיבלה עצמאות בשנת 1918 והפכה לרפובליקה הדמוקרטית של מולדובה. לאחר מכן הצטרפה לרומניה השכנה, איתה הייתה קשורה מבחינה אתנו-לשונית. בשנת 1922 הוקמה ברית המועצות, שכללה את רוסיה, בלארוס, אוקראינה ואת שטחי הרפובליקות של ימינו גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן, לאחר שהבולשביקים של לנין ניצחו במלחמת האזרחים ברוסיה.

בתחילת המאה ה-20, מספר משמעותי של דוברי רומנית (42%) נותרו בגדה המזרחית של נהר הדנייסטר במדינה הסוציאליסטית הסובייטית האוקראינית השכנה, וכך, בשנת 1924, הוכרזה טריטוריה אוטונומית על ידי ברית המועצות כרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוטונומית המולדובית (ASSR). הטריטוריה כללה את טרנסניסטריה של ימינו (1,606 מיילרבוע) ואת מחוז פודילסק (2,733 מיילרבוע) באוקראינה של ימינו. זו הייתה ייעוד מלאכותי לחלוטין מצד הרשויות הסובייטיות כדי להקרין רגשות תעמולה פרו-סובייטיים מעבר לנהר הדנייסטר אל עבר בסרביה לשעבר של רוסיה, אשר נטמעה בתוך רומניה. ואכן, לרוסים היו שאיפות נוספות בבלקן מעבר לבסרביה בלבד. שאיפות אלו התממשו בסכסוך הקרב ובא של מלחמת העולם השנייה.

בין השנים 1924 ו-1940, תחת סטלין, אגודת הסובייטים העצמאיים המולדובים עברה תיעוש וחווה זרימה משמעותית של עובדים רוסים ומשפחותיהם. רעב התרחש בשנת 1925 והתקוממויות אנטי-סובייטיות פרצו, מה שחייב את הגעת הכוחות הרוסיים. אלפי איכרים ועובדי מפעל נהרגו במהלך דיכוי המהומות. הקולקטיביזציה הרסנית של אדמות חקלאיות שהתרחשה באוקראינה ובמקומות אחרים בברית המועצות בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 הובילה למותם של עשרות אלפים ברעב ולגירוש של כ-2,000 משפחות למרכז אסיה. בשנים 1937-38, הטיהורים הגדולים של סטלין בברית המועצות התבטאו באגודת הסובייטים העצמאיים המולדובים בדיכוי והוצאות להורג של אינטלקטואלים שדגלו או פשוט נחשדו ברגשות אנטי-סובייטיים או אנטי-סטליניסטיים. ההשפעה הרומנית על השפה המולדובית דוכאה והשימוש בכתב הלטיני, כפי שנהוג ברומניה, נאסר והחליף אותו בכתב קירילי בסגנון רוסי יותר. פעולות אלה לא היו בלתי מוכרות בתקופה הסטליניסטית, במהלכה רוסיפיקציה בוטה הפכה למדיניות שנועדה לחסל זהויות לאומיות.

בשנת 1939, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחתם הסכם אי-התקפה מולוטוב-ריבנטרופ בין רוסיה לגרמניה הנאצית, אשר היה אמור להימשך עשר שנים. הוא איפשר לכוחותיו של סטלין לפלוש לפולין ממזרח זמן קצר לאחר פלישת היטלר לגבולה המערבי של פולין. הרוסים גם ירדו דרומה כדי לכבוש מחדש את בסרביה בשנת 1940. אדמות מסוימות עם רוב אתני אוקראיני ואף חלקות עם רוב רומני סופחו בחזרה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובית (SSR), שכללה את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובית שהוקמה קודם לכן, ובפרט טרנסניסטריה. הכיבוש הרוסי של בסרביה בוטל זמנית בשנת 1941 כאשר כוחות נאצים פלשו לשטח וכבשו את ברית המועצות במבצע ברברוסה. לאחר תבוסתה של גרמניה ב-1945, הוחזרה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובית, והפכה לאחת מ-15 הרפובליקות שיהוו את ברית המועצות עד 1991. לאחר המלחמה, רדיפותיו של סטלין נמשכו עם גירושים נוספים של אלפי משפחות מולדוביות למרכז אסיה וסיביר, בדומה למה שקרה ברפובליקה הסוציאליסטית הסוציאליסטית האוקראינית ובקרים בפרט.

לאחר מספר עשורים של רוסיפיקציה, נתוני מפקד האוכלוסין בטרנסניסטריה הראו ירידה באוכלוסייה הרומנית מ-44% ל-33% בין השנים 1926 ו-2015, בעוד שהאוכלוסייה הרוסית עלתה מ-14% ל-34%. נוכחות צבאית סובייטית הוקמה מחדש בשנת 1956, ומטהה שכן בתחילה בקישינב, בירת הרפובליקה הסובייטית הסובייטית המולדובית, ועברה לטירספול, בירת טרנסניסטריה, בשנת 1980. רגשות לאומניים מולדובים החלו להתבטא בסתר כבר בשנת 1969, אך דוכאו ולאחר מכן רוככו על ידי השקעה משמעותית מצד רוסיה הסובייטית ברפובליקה. גל הלאומיות התעורר שוב בסוף שנות ה-80 ויצר אי שקט, במיוחד בטרנסניסטריה הפרו-רוסית. שפה מולדובית אומצה רשמית בשנת 1989 והשפה הכתובה קיבלה שוב את צורת האלפבית הלטיני, והתרחק מהגרסה הרוסית שלה. עד 1990 החלו דיונים על פרישה מברית המועצות, מה שהוביל פקידים סובייטים שמרנים מקומיים להכריז על השטח הפרו-רוסי של טרנסניסטריה כ"ס.ר פרידנסטרוביה מולדובה" (PMR) נפרד. האחרון נדחה על ידי מיכאיל גורבצ'וב, אז המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שכבר החל בתוכניתו לרפורמה במערכת הפוליטית והכלכלית של ברית המועצות (כלומר, "פרסטרויקה").

במאי 1991, הפרלמנט המולדבי שינה את שם הרפובליקה שלו לזה של מולדובה לאחר שסירב להשתתף במשאל העם של ברית המועצות מוקדם יותר השנה, בו יוחלט המבנה הארגוני של 15 הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר. עד אז, ברית המועצות הייתה בתהליך התפרקות והגיעה לסיומה סופית בדצמבר 1991. מולדובה כבר הכריזה על עצמאות באוגוסט 1991. באופן לא מפתיע, פרצה מלחמת אזרחים בין ממשלת מולדובה בקישינב לבין בדלנים במחוז טרנסניסטריה שהוכרז קודם לכן, כאשר האחרון נתמך על ידי כוחות רוסיים. המלחמה הסתיימה ב-1992 אך לא לפני פריסה משמעותית של ארטילריה וכוחות רוסיים. כוח שמירת שלום של כוחות מולדובים, רוסים וטרנסניסטריה הוקם במסגרת ועדת פיקוח משותפת. לאחר זמן מה, הוקמה קבוצה מבצעית של כוחות רוסיים (OGRF) בתוך השטח והועברה לפיקוד המחוז הצבאי של מוסקבה בשנת 1995. נאמר כי ה-OGRF שירת בוועדת הבקרה המשותפת, אך משימתה בפועל לא הובהרה לחלוטין בהתחשב במשך הזמן בו היא קיימת. היא אכן שומרת על מחסן גדול המכיל 22,000 טון של ציוד צבאי ותחמושת מתקופת ברית המועצות בצפון טרנסניסטריה. מספר שינויים חלו בהרכבה לאורך זמן עם שינוי שמות ותחלופה של יחידות, מספיק כדי שקשה לקבוע מספר סופי של אנשי צבא רוסים בטרנסניסטריה.

כנסיית המולד, טירספול, בירת טרנסניסטריה. קרדיט: only_fabrizio

טרנסניסטריה עצמה נחשבת על ידי האומות המאוחדות לחלק ממולדובה, אך הוכרה על ידי האסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה במרץ 2022 כנמצאת תחת כיבוש צבאי על ידי רוסיה. האחרונה הסכימה להסיג את כוחותיה משטח מולדובה בהצהרת בודפשט של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) משנת 1994, אך לא עשתה זאת ובחרה גם להתעלם ממסמך ליסבון של ה-OSCE משנת 1996 בנושא. רוסיה הבטיחה שוב בפסגת OSCE באיסטנבול בשנת 1999 להסיג את כוחותיה גם ממולדובה וגם מגאורגיה עד סוף 2002, ושוב נכשלה לעשות זאת. תזכורת מאסיפה הפרלמנטרית של ארגון האמנה של צפון אמריקה (נאט"ו) נשלחה בשנת 2008 ללא תגובה. בשנת 2016, רוסיה הודיעה כי תתקשה להסיר את חימושה מטרנסניסטריה דרך מה שנחשב כיום לשטח עוין באוקראינה. זה היה, כמובן, מעשה ידיה של רוסיה עצמה בגלל תמיכתה הצבאית בבדלנים במחוזות המזרחיים של אוקראינה. העצרת הכללית של האו"ם אימצה החלטה בשנת 2018 הדורשת מרוסיה להסיג את כוחותיה ללא תנאי ממולדובה, אך שוב סירבה לעשות זאת. לאחר 28 שנים של עקשנות, התברר לעולם המתורבת שלרוסיה יש אג'נדה לשמירת כוח צבאי במולדובה, מעבר למשימת "שמירת השלום" שלה.

ולדימיר פוטין היה בפועל של רוסיה משנת 2000 ועד היום, למרות הפסקה חסרת משמעות עם דמיטרי מדבדב כנשיא (2008-2012). הפלישה הבלתי חוקית של פוטין לאוקראינה והמלחמה שפרצה בעקבותיה מיקדו את תשומת הלב במולדובה, ובמיוחד באזור הבדלני הפרו-רוסי שלה, טרנסניסטריה, כאתר שיגור אסטרטגי אופציונלי לתוקפנות רוסית על אוקראינה. עם זאת, ההיסטוריה הוכיחה שיש עניין נחוש בשילובה מחדש של מולדובה כולה בתחום ההשפעה הרוסי. רק לאחרונה הופלה ממשלה מולדובנית פרו-רוסית בראשות איגור דודון בשנת 2021 על ידי מפלגת הפעולה והסולידריות הפרו-מערבית של מאיה סנדו. מעמד מועמד לחברות באיחוד האירופי (EU) הוענק בשנת 2022, תוך הכרה ברפורמות הדמוקרטיות שהיו בעיצומן במדינה. יחד עם האיחוד האירופי, ארצות הברית ונאט"ו גילו עניין בביטחון מולדובה והנהיגו צעדים כדי להתמודד עם הניסיונות הבלתי נמנעים של רוסיה לעקוף את ממשלתה. יתר על כן, הנשיא ג'ו ביידן נפגש לאחרונה עם סנדו בפולין כדי לאשר את נחישותה של ארצות הברית לתמוך בריבונותה של מולדובה.

לאחרונה, ולמעשה, בזמן אמת, חשף המודיעין האוקראיני תוכנית רוסית מפורטת להפיכה במטרה להדיחאת ממשלתו הפרו-מערבית של סנדו ולהרתיע את מולדובה מהמרה דמוקרטית קרבית. אזרחים רוסים, מונטנגרים, סרבים ובלארוסים היו אמורים ככל הנראה להיכנס למולדובה כדי לעורר מחאות נגד הממשלה המתנגדות לרפורמה ולערער את יציבותה של סמכות הממשלה, במטרה בסופו של דבר להקים משטר פרו-רוסי הנתמך על ידי בדלנים טרנסניסטריים וכוח צבאי מקומי. אישור נוסף של המזימה הגיע במהרה כאשר דובר הקרמלין, דמיטרי פסקוב, ניסה להתעלם מהאיום בטענה ל"היסטריה אנטי-רוסית" והזהיר את מולדובה להיות "מאוד, מאוד זהירה" - כל אלה מזכירים למדי את הכחשותיו את ההתקפה הקרבה של רוסיה על אוקראינה בשנת 2022, כאשר ממשלת אוקראינה נטה באופן מוחלט למערב בגיבוי עמה.

דפוס מוכר של חתרנות התבלט במיוחד ביחסי חוץ בתקופת כהונתו של פוטין כמנהיג המשטר הרוסי האוטוריטרי הנוכחי. עיוות האמת ודיסאינפורמציה בוטה עומדים בבסיס שפתה של ממשלה זו. פעיליה - פסקוב, סרגיי לברוב ודמיטרי מדבדב - אם למנות רק כמה, מפיצים בגלוי תעמולה, מכחישים כוונות ומכריזים על כל מיני אבסורד כדי לערער את המציאות המתגלה. רבים אחרים, הן בתוך רוסיה והן מאמיני פוטין בארצות הברית ובמקומות אחרים, אימצו את הנוהג לטובת רוסיה, פוטין עצמו או לעצמם בלבד. הרטוריקה חוזרת על עצמה ונפוצה ברשתות החברתיות, ברשתות הטלוויזיה ובממשלה. חדירה למשרדי ממשלה, תמיכה במפלגות אופוזיציה פרו-רוסיות ושימוש בסוכנים של שירות הביטחון הפדרלי של רוסיה, הפדרלניאה סלוז'בה בזופאסנוסטי (FSB) והמודיעין הצבאי, גלבנויה רזבדיווטלנויה אופרבלני (GRU) מוסיפים למכניקה של התהליך. הסוכנויות האחרונות עוסקות בדרך כלל בארגון מחאות המוניות, ריגול ממשלתי ופוליטי, אסטרטגיות דיסאינפורמציה והתנקשויות ככלים נוספים המופעלים באופן פרטני או בשיתוף פעולה בעת הצורך.

תהליך הרוסיפיקציה של מדינות שכנות התרחש במשך מאות שנים אך התעצם במהלך התקופה הסובייטית של המאה ה-20. מובלעות רוסיות בעיקר התבססו בשטחים מסוימים וסיפקו את המצע לתנועות בדלניות ששימשו ביעילות את פוטין בדרום אוסטיה ואבחזיה ברפובליקה של גאורגיה, בחצי האי קרים ובמחוזות המזרחיים דונייצק ולוהנסק באוקראינה, וכעת בטרנסניסטריה במולדובה, כדי להקים רפובליקות מעין-אוטונומיות בתוך כל מדינה. הכאוס שנוצר יצר סיבה להכניס כוחות "שמירת שלום", לכאורה על בסיס קבוע, המורכבים מצבא רוסי עם או בלי אלמנטים צבאיים למחצה, יותר כדי להזכיר לממשלות של מדינות ריבוניות לכאורה אלה את נוכחותה המיידית של רוסיה. כל "פרובוקציה" לכאורה נוספת נגד כוחות רוסים או אזרחי "הרפובליקות" החדשות שהוקמו, כמו במבצע "דגל כוזב", תשמש כתירוץ לפלישה נקמנית ולהפלת הממשלה.

הרפובליקה של גאורגיה נמצאת כעת תחת ביקורת מצד האיחוד האירופי לאחר שנשללה מעמד של מועמדת לחברות בשנת 2022, אך העניקה מעמד זה גם למולדובה וגם לאוקראינה. סקר שנערך באוגוסט 2022 זיהה כי 47% מהגאורגים רוצים מדיניות חוץ פרו-מערבית לחלוטין, בעוד 31% נוספים רוצים אותה אך שומרים על יחסים טובים עם רוסיה; רק 2% מחויבים למדיניות פרו-רוסית בלבד ו-7% נוספים רוצים אותה אך שומרים על יחסים טובים עם האיחוד האירופי ונאט"ו. 75% מלאים תמכו בחברות באיחוד האירופי; אך ראש ממשלתם לשעבר ובעלת הכוח הפוליטי הנוכחית, בידזינה איבאנישווילי, נותרה מעורפלת בנושא, בעוד שמפלגתו "החלום הגאורגי - גאורגיה הדמוקרטית" הייתה פרו-רוסית באופן מובהק ברטוריקה שלה, בפעולותיה ובמדיניותה.

איבאנישווילי צבר עושר ניכר בעסקים בזמן שהותו ברוסיה, והצליח למכור את נכסיו בשווי שוק ולחזור לגאורגיה בשנת 2012, תוך שמירה על יחסים טובים בתוך הקלפטוקרטיה של פוטין. הוא הפך לבעל השפעה פוליטית, ייסד מפלגה משלו והפך לראש ממשלה בשנים 2012-2013 על בסיס מצע שלכאורה היה בעל שאיפות פרו-מערביות אך גם כזה שביקש לנרמל את היחסים עם רוסיה של פוטין. כיו"ר המפלגה לאחר מכן, הוא שמר על עמדה ניטרלית תוך שהוא מאפשר למפלגתו להוביל רגשות פרו-רוסיים מובהקים, בניגוד לרצונו של העם הגאורגי. יו"ר המפלגה הנוכחי, אירקלי קובחידזה, נודע בהערותיו השליליות כלפי המערב ואוקראינה במהלך השנה האחרונה, ובמקביל, ראש הממשלה אירקלי גאראבאשווילי דחה בקשה מהאיחוד האירופי לרפורמה משפטית בשל ההשפעה הבלתי הוגנת שהייתה לאיבאנישווילי ולאליטות אחרות במפלגתו על מערכת המשפט.

מחאות רחוב המוניות פרצו לאחרונה בבירה טביליסי, בהתנגדות להצעת חוק פרלמנטרית שהייתה מחייבת את כל הסוכנויות המקבלות יותר מ-20% ממימוןן ממקורות זרים להירשם כסוכנים זרים. היא נתפסה כדומה לחוק ברוסיה שאפשר לקרמלין להעמיד לדין ארגונים לא ממשלתיים ועיתונאים עצמאיים. הצעת החוק בוטלה ככל הנראה בכוונה לנסח אותה מחדש בצורה שונה, אך המחאות נמשכו כדי להבטיח שהצעת החוק תבוטל לחלוטין. הנשיאה סלומה זוראבישווילי, עצמאית שאינה מזוהה עם מפלגת החלום הגיאורגי - מפלגת גאורגיה הדמוקרטית, בירכה את המפגינים כמי שדיברו בשם רצון העם. שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, לעומת זאת, החזיק בגישה שונה אך מוכרת בנושא, והאשים את המערב בהסתה לאי שקט בגאורגיה, בדומה לאופן שבו האשים אותו בתמיכה במחאת מיידאן שהפילה את משטר ינוקוביץ' באוקראינה בשנת 2014.

נראה כי תפיסתו של פוטין בנוגע לבעלות טריטוריאלית בתוך מדינות ריבוניות שכנות נשענת על השאלה האם אותן שטחים היו בעבר כפופים לאימפריה הרוסית או לברית המועצות. נראה כי רעיון ההגדרה העצמית של מדינה ריבונית שנבחרה באופן דמוקרטי אינו קשור לגישה האימפריאליסטית של פוטין או לגישתו השוביניסטית כלפי גורלה של רוסיה. אופיו המדכא של משטרו של פוטין מוכר היטב ברחבי האזור ורצון עממי להתנגד לו בא לידי ביטוי. יש לשמר זאת כדי לראות את סיום המאבק הממושך הזה.

זכויות יוצרים @Kost Elisevich, MD, PhD 2023. כל הזכויות שמורות. כל שכפול בלתי חוקי של תוכן זה יגרור נקיטת צעדים משפטיים מיידיים.


מחשבה אחת על "מולדובה וספר המשחק של פוטין"

התגובות סגורות.