היסטוריה של הלאומיות האוקראינית ותנועתה המפלגתית

התגובות העולמיות למאמצי רוסיה לתייג את האוקראינים כנאצים נעו בין חוסר אמון מנומס ועד צחוק ציני על ניסיון תעמולה מגושם נוסף להצדיק את הצורך לפלוש לאוקראינה. התיוג שימש כדרך לדה-הומניזציה של עם על כך שהוא מעז להתנגד למה שפוטין מאמין שהוא גורלה של רוסיה. התנגדות זו היא, למעשה, ביטוי ללאומיות, אידיאולוגיה המדגישה נאמנות, מסירות או נאמנות לאומה על פי בריטניקה. ההתנגדות האוקראינית לדיכוי הרוסי קיימת עוד מימי האימפריה הרוסית, עוד במאות ה-18וה -19, אך כיום, נוח למשטרו של פוטין לבלבל את תחושת הלאומיות של אוקראינה עם אידיאולוגיה פשיסטית.

ניתן לומר באופן הוגן שרוב המדינות, אם לא כולן, היו, וייתכן שימשיכו להיות, סיעות עם תוויות ימניות קיצוניות של לאומנות אולטרה-לאומית. זה בהחלט היה נכון באוקראינה לפני ובמהלך התקופה הסטליניסטית, כאשר אוקראינה הייתה נתונה לרצח עם בשנות ה-30 שנגרם עקב מדיניות חקלאית כפויה שגרמה לרעב בקנה מידה שלא נראה מעולם בארץ כה פורייה. תנועה פרטיזנית אנטי-רוסית התממשה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, תחת הנהגה אולטרה-לאומנית ומתונה יותר, אשר איתגרה את הסמכות הרוסית באמצעות טקטיקות גרילה, בעיקר באזורים הכפריים. שורשיו של מאמץ מפלגתי שכזה נעוצים בתפיסות לאומיות שראשיתן במאות ה-16 וה -17 . עם זאת, הסכסוך הנוכחי באוקראינה קשור יותר למה שקרה במאה ה-20 , ולכן נתחיל שם קודם.

קייב, אוקראינה – 21 בינואר, 2014. קרדיט צילום: SatiJoy

הברית של רוסיה עם גרמניה הנאצית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הזוועות שביצעה בפולין ובאוקראינה הסמוכות זמן קצר לאחר מכן, והפלישה הנאצית לאוקראינה ולרוסיה ב-1941 הטילו את כל האזור לכאוס. פלגים שונים של אוקראינים נלחמו כעת בנאצים לצד הרוסים ונלחמו ברוסים לצד הנאצים, הכל במטרה לפטור את המדינה משני הפולשים. פתרון חלקי הגיע עם תבוסת גרמניה הנאצית ב-1945, מה שאפשר חידוש פעילות מחתרתית בשנות ה-50, שוב מכוונת אך ורק נגד רוסיה. חלק ניכר מפעילות זו דוכא עד מותו של סטלין ב-1953. לאורך כל קיומה של ברית המועצות (ברית המועצות) עד 1991, נמשכה תחושה לאומנית אוקראינית הן בתוך המדינה והן בחו"ל בקרב התפוצה האוקראינית לאחר המלחמה. עם זאת, אלמנט פרו-רוסי נמשך גם באזור המזרחי של אוקראינה, שם ההתיישבות הרוסית הייתה בולטת יותר. מצב זה הוביל לאתגרים עבור אוקראינה, שכן היא התפתחה כישות ריבונית ב-1991 עם פירוק ברית המועצות.

קייב, אוקראינה – 8 בדצמבר, 2013. קרדיט צילום: igartist

בשנת 2013, נשיא אוקראינה הפרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ', הפר את הבטחתו האלקטורלית להצטרף לאיחוד האירופי. מחאת היורומידן שבאה לאחר מכן הביאה להדחתו של ינוקוביץ' ולבריחתו לרוסיה. בחירות חדשות העלו את פטרו פורושנקו לשלטון למשך חמש שנים, ולאחר מכן את וולודימיר זלנסקי. הפלישה הרוסית לחצי האי קרים התרחשה זמן קצר לאחר נפילת ממשלת ינוקוביץ'. משאל עם בעל ערכו מפוקפק הוביל לסיפוח בלתי לגיטימי של חצי האי קרים על ידי רוסיה בשנת 2014. מיליטריזציה של תנועה בדלנית פרו-רוסית במזרח אוקראינה החלה זמן קצר לאחר מכן, והתברר שאוקראינה צריכה לעמוד על שלה או לוותר על שטח נרחב לטובת מדינה שאינה ראויה לעצמה. אקטיביזם אנטי-רוסי התממש במגוון דרכים, וכלל הקמת ארגונים צבאיים למחצה שילחמו לצד הצבא האוקראיני.

רגימנט אזוב צץ בתחילה כאחד מארגונים אלה. מכונת התעמולה של ולדימיר פוטין התמקדה בו כישות ניאו-נאצית. הרגימנט נוסד על ידי לאומנים קיצוניים כקבוצת מיליציה מתנדבת בשנת 2014, במיוחד כדי להילחם בבדלנים פרו-רוסים באזור דונבאס, ובסיסו היה במריופול. הוא שולב במשמר הלאומי האוקראיני בסוף 2014, שם עבר למבנה פיקוד מקיף יותר. דבר זה הוביל להסרת אלמנטים לאומניים ימניים קיצוניים משורותיו, מה שאפשר את הטמעתו כיחידת לחימה יעילה בצבא. כל זיקה פוליטית לפלגים ימניים נותרה הרחק מאחור. שורותיו הורכבו לא רק מאוקראינים אלא גם מיהודים, רוסים וטטרים קרים, שנדרשו לציית לחוק המשמעת של המשמר הלאומי "לכבד זכויות אדם, כבוד וכבוד". הקרב המתוקשר של הרגימנט עם הכוחות הרוסיים במריופול הסתיים בעמידה אחרונה ממושכת במפעל הברזל והפלדה אזובסטל, שם נאלץ להיכנע במאי 2022 בהוראת הפיקוד המרכזי שלו. הגיוס לגדוד נותר פופולרי מאוד בגלל הכבוד שצבר בתהליך.

קייב, אוקראינה – 11 בדצמבר, 2013. קרדיט צילום: panaramka

אותו אקטיביזם שבא לידי ביטוי במקור צבאי כבר עשה זאת פוליטית. תנועה לאומנית ימנית קיצונית מוצהרת, המפלגה הסוציאל-לאומית של אוקראינה (SNPU), קמה בין השנים 1999 ו-2004. ה-SNPU שינתה את שמה לסבובודה ("חופש") בשנת 2004 ואיבדה גוון פחות חריף כדי למשוך בסיס רחב יותר של ציבור הבוחרים. סיעה בדלנית של ה-SNPU, "הפטריוט של אוקראינה", שמרה על עמדתה המקורית כ"חלוצה" של תנועה לאומנית. משימתה נותרה לתמוך בהתנגדות פעילה להתערבות רוסית בענייני אוקראינה. בשנת 2011 נעצרו פעילי ימין קיצוני בגין תכנון לפוצץ פסל של ולדימיר לנין בעיר בוריספיל במחוז קייב. במהלך מחאת היורומידאן שהחלה בסוף 2013, חמושים מתוך הפטריוט של אוקראינה יחד עם מפלגות לאומניות אחרות התעמתו עם משטרת המהומות ותקפו את מטה מפלגת האזורים הפרו-רוסית בקייב. הדורות הנוכחיים של אוקראינים הפכו מודעים יותר ויותר לכוונות הרוסיות לכפות עליהם כיוון שהם סולדים ממנו על ידי התערבות במוסדות הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של ארצם. ההתנגדות לכך התעצמה. אבל זה לא דבר חדש.

הרצון לעצמאות והגדרה עצמית בתוך אותו חלק משטח אוקראינה של ימינו, הנשלט על ידי החטמנאות הקוזאקים, קיים מאז המאות ה-16וה -17. באותה תקופה, חלק ניכר מאוקראינה כפי שאנו מכירים אותה כיום היה שכן במסגרת חבר העמים הפולני-ליטאי, ובפרט, תחת שליטת האצולה הפולנית המחזיקה באדמות. סדרה של שלוש חלוקות של פולין על ידי המעצמות הדומיננטיות שמסביב, פרוסיה, אוסטריה ורוסיה, בין השנים 1772 ו-1795 הביאה לוויתור על חלק ניכר ממרכז ומזרח אוקראינה לרוסיה. באותו אופן, השטחים המערביים דוברי האוקראינית, גליציה ובוקובינה, הצטרפו לטרנסקרפטיה באימפריה האוסטרו-הונגרית, שם שלושתם יישארו במשך 125 שנים עד לקריסתה לאחר מלחמת העולם הראשונה. חצי האי קרים, שהיה חלק מהאימפריה העות'מאנית, נטמע באימפריה הרוסית בשנת 1783.

הכנסייה הרוסית האורתודוקסית נכפתה כדת הדומיננטית באוקראינה, והיא הפכה במהרה לאמצעי שבאמצעותו הונהגו מדיניות רוסיפיקציה שחתרה תחת השפה והתרבות האוקראינית. למרות זאת, התעוררה תחייה לאומית אוקראינית, באמצעות צמיחת הספרות, שעוררו כישרונות כמו טאראס שבצ'נקו (1814-1861), שהשפיע על המחשבה הפוליטית האוקראינית במשך מספר דורות מעבר לתקופתו. שירתו עמדה ככתב אישום נגד הדיכוי החברתי שהיה באוקראינה באותה תקופה והזכירה לאוקראינים את מורשתם הקוזאקית ואת העקרונות השוויוניים ששכנו בחברה הלוחמת שלה. התגובה הרוסית לתנועה זו הובילה לאיסור פרסומים באוקראינית, כמו גם הפקות תיאטרון. הוטלו הגבלות בחינוך שהובילו לשיעור גבוה של אנאלפביתיות בקרב האוקראינים. היסטוריונים רוסים סיפקו למשטר הצארי עלילה שאימצה את מה שהיה שייך לתקופת רוסיה הקייבית הדומיננטית העתיקה בהרבה באוקראינה, לנרטיב שראה את עלייתה של רוסיה עצמה מתקופה שראשיתה כמה מאות שנים בעבר. בדרך זו, רוסיה האדירה את עברה, תוך שהיא הורידה את האוקראינים למעמד של "רוסים קטנים", פחות או יותר כצופים מהצד בתכנית הגדולה של העניינים הגלובליים.

אגודות ספרותיות חשאיות ("חרומדות") צצו בכמה ערים וקידמו מאמצים פוליטיים, תרבותיים וחינוכיים שהדגישו אג'נדה לאומנית עבור אוקראינה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19. המפלגה האוקראינית המהפכנית צצה בסביבות תחילת המאה וקראה לאוקראינה עצמאית אחת. המהפכה הרוסית של 1905 הפכה את האוטוקרטיה הצארית למונרכיה מעין-חוקתית שסיפקה מעט מרווח תמרון לפרסומים בשפה האוקראינית, הפקות תיאטרון ומחקר שחידשו את תחושת הלאומיות. עם זאת, פעולה פוליטית לא הצליחה להביא לשינוי מהותי בשנים שקדמו ובמהלך מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). המהפכה הרוסית של 1917 ראתה את הפלת המשטר הצארי לחלוטין, ולאחריה מלחמת אזרחים ממושכת שכללה את כל האימפריה הרוסית. בסופה, הבולשביקים הנהיגו דיכוי אכזרי אף יותר של שאיפות לאומניות, שנמשך מספר עשורים.               

קייב, אוקראינה – 4 בדצמבר 2013: מאות אלפים מחו נגד השעיית ההסתדרות באיחוד האירופי ופיזור בכוח של פגישת "יורומידאן" הפרו-אירופית על ידי המשטרה. צילום: natandri

לעומת זאת, אותו חלק של מערב אוקראינה שהפך לחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית חווה הזדמנויות גדולות בהרבה להכרה לאומית. זה היה המקרה במיוחד בשטחים גליציה ובוקובינה, שהיו אוקראיניים בעיקרם. רפורמות חברתיות וממשלתיות אפשרו חופש רב יותר לאיכרים עם הזדמנויות לקידום, הן בסביבות כפריות והן בעירוניות. רפורמות חינוכיות הכניסו לתחום הוראת השפה האוקראינית בבתי ספר קהילתיים. סובלנות דתית גדולה יותר אפשרה קיום דת קתולית בקרב האוקראינים. קם מעמד מקצועי אוקראיני, והוא התערבב עם סופרים שנמלטו מדיכוי האימפריה הרוסית במזרח. עד אמצע המאה ה-19 צץמאמץ פוליטי שקרא לאיחוד גליציה דוברת האוקראינית עם בוקובינה וטרנסקרפטיה. הוקמה יחידת משמר לאומי, והעיתון הראשון בשפה האוקראינית פורסם. קמו אגודות רבות שקידמו ספרות אוקראינית יחד עם סופרים בולטים כמו איוון פרנקו (1856-1916) ולסיה אוקראינקה (1871-1913). ארגוני נשים ונוער תרמו לדיאלוג וקידמו מטרות חברתיות ופוליטיות שקידמו רגש לאומני.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ארגוני תרבות אוקראינים נסגרו ואישים לאומיים נעצרו, וחלקם הוגלו בתוך האימפריה הרוסית. כאשר כוחות רוסים כבשו את גליציה, השפה האוקראינית נאסרה ומוסדות נסגרו. מאמץ רוסיפיקציה זה בוטל כאשר השטח נכבש בחזרה על ידי האוסטרים. ממשלה זמנית ברוסיה הוקמה לאחר המהפכה הרוסית של 1917, שאפשרה תקופה קצרה של תחייה לאומית באוקראינה, שכללה את חידושם של עיתונות ואגודות תרבות. קונגרס לאומי כל-אוקראיני כינס. הוא העניק לראדה המרכזית ("המועצה") שהוקמה לאחרונה סמכות לאומית ובחר במיכאילו חרושבסקי לראשה. שאפה הייתה אוטונומיה טריטוריאלית מלאה לאוקראינה. באופן לא מפתיע, היחסים עם רוסיה הידרדרו כאשר הראדה המרכזית סירבה לקבל את סמכותה של ממשלת רוסיה הזמנית על אוקראינה והכריזה על רפובליקה לאומית אוקראינית (UNR) עם עצמאות מוחלטת שנקבעה ל-22 בינואר 1918. בשלב זה, מלחמת העולם הראשונה טרם הסתיימה והראדה המרכזית החלה במשא ומתן נפרד לשלום עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה שהוביל לחתימה על הסכם השלום של ברסט-ליטובסק ב-9 בפברואר. כוחות רוסיים נסוגו מאוקראינה עד אפריל, כאשר החלה מתקפה גרמנית-אוסטרית חדשה.

לפני כניעת המעצמות המרכזיות, הוכרזה באוקטובר 1918 רפובליקה לאומית אוקראינית מערבית (WUNR) נפרדת שכללה את גליציה, צפון בוקובינה וטרנסקרפטיה, אך הובילה לסכסוך טריטוריאלי ולסכסוך עם הפולנים. פעולה נוספת של איחוד שתי המדינות האוקראיניות התגלתה כקשה כאשר הפולנים השתלטו על גליציה ואילצו את הנהגת ה-WUNR לגלות. זמן קצר לאחר מכן, בקייב, ה-UNR שוקמה בדצמבר 1918 לאחר הפיכה בתמיכת גרמניה שהתרחשה באפריל של אותה שנה. אולם, ה-UNR שזה עתה הוקמה לא הצליחה להבטיח שליטה על שטחה בתוך הכאוס של מלחמת האזרחים הרוסית. כוחות רוסיה האדומה והלבנה כאחד היו מעורבים בסכסוך בשטח אוקראינה. נוספו לכך כוחות UNR וקבוצות פרטיזנים שהתאספו בנפרד בקרב האיכרים, ונאמנותם הייתה חלוקה לתמיכה בכוחות האדומים או הלבנים או ל-UNR עצמה.

כוחות ה-UNR עצמם התמודדו עם פולנים במערב, האדומים בצפון והלבנים בדרום. כדי להתמודד עם האתגר, הם פנו ללוחמת גרילה בדומה לארצם האיכרים, ונפתח משא ומתן עם ממשלת פולין של יוזף פילסודסקי. ברית פולנית-אוקראינית הושגה באפריל 1920, אך הוחלפה על ידי הסכם מאוחר יותר בין פולין לרוסיה הסובייטית במרץ 1921, שהכיר רק באוקראינה הסובייטית ואפשר לפולין לשמור על גליציה ומערב ווהלין. הריבונות הקצרה של ה-UNR (1918-1921) הגיעה כעת לסיומה. ראש ה-UNR, סימון פטליורה, חיפש מקלט בפולין, שם הוגן מפני הסגרה שדרשה רוסיה הסובייטית. הוא הגיע לפריז עד 1924, שם הקים עיתון בשפה האוקראינית, אך בסופו של דבר נרצח בשנת 1926 על ידי השירות החשאי הרוסי, הקומיסריון העממי לענייני פנים, או בתרגומו הרוסי, ה-NKVD.

הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית הוכרזה לראשונה על ידי הבולשביקים בדצמבר 1917 כדי להתמודד עם הלאומנות האוקראינית הגואה. זה יצר ישות ממשלתית מקבילה שתאתגר את ה-UNR כסמכות השולטת באוקראינה, כאשר מלחמת האזרחים עדיין בעיצומה. האחרונה הסתיימה לבסוף ב-1922 עם הכרזת איחוד הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות (ברית המועצות) המורכב מרוסיה, בלארוס, אוקראינה והרפובליקה הסוציאליסטית הפדרלית הסובייטית הטרנס-קווקזית (SFSR). בכך, הממשל של אוקראינה הסובייטית והרפובליקות האחרות הוגבל לענייני פנים, בעוד שהסמכות על הצבא, המסחר, התחבורה ויחסי החוץ הועברה למוסקבה; למעשה, לרוסיה הסובייטית ולמפלגה הקומוניסטית. הזכות האישית להתנתק מברית המועצות התבררה ככשל. באופן אירוני, עם הקמתה, המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה הייתה רק 7% אוקראינית מבחינה אתנית, כאשר הרוב הורכב מבולשביקים רוסים, בעיקר מהאזורים המזרחיים. בסך הכל, עם אוכלוסייה שהייתה 80% אוקראינית, הייתה תמיכה מוגבלת מאוד בבולשביזם.

קייב, אוקראינה – 19 בדצמבר 2013: הפגנה המונית נגד קבינט השרים הפרו-רוסי. מתרס של מפגינים. קרדיט צילום: אסרגייב

בניסיון לדכא עוד יותר את הרגשות הלאומניים בקרב קבוצות אתניות שאינן רוסיות, החלו הרשויות הסובייטיות להציג תוכניות שתמכו בזהות תרבותית לאומית. בתי ספר דוברי האוקראינית חזרו לצוץ, ופרסומים ספרותיים צצו מחדש. התנועה נתנה קול לחלק מהאנשים לקדם יחסים קרובים יותר עם אירופה. תהליך זה של אוקראיניזציה עורר דאגה מסוימת בקרב ההנהגה הסובייטית בתקופה שבה סטלין התגלה כדמותה הדומיננטית כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, יו"ר מועצת השרים של ברית המועצות, ובסופו של דבר הפך לדיקטטור בשנות ה-30. כעת התרחשה היפוך עמוק בהתקדמות שנעשתה לקראת זהות לאומית עצמית, והוחלף בתוכנית שתבטל אותה לחלוטין. בשנת 1928 הונהגה תוכנית כלכלית בת חמש שנים שקיבלה אדמות חקלאיות קולקטיביות, ביטלה בעלות פרטית על קרקעות ואכפה תפיסה של תבואה כדי להזין ערים רוסיות. עד 1931-33, התוכנית הביאה למותם של מיליוני אוקראינים. טרגדיה זו לווה במהרה בטרור הגדול של סטלין, שהביא לרצח או לגלות של מאות אלפי אישים מקצועיים, דתיים, צבאיים ואקדמיים אוקראינים בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

המאבק על הזהות הלאומית התקיים כבר כמעט 250 שנה, והרעיון הצליח לשרוד למרות הדיכוי שהטילה עליו האימפריה הרוסית. הוא הורשה לבטא את עצמו במידה רבה במערב אוקראינה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית, מספיק כדי לספק לו נוכחות מספקת להתמודד עם הזוועה שעתידה להתרחש במחצית הראשונה של המאה ה-20ולאחר מכן להימשך לאורך כל התקופה הסובייטית הנותרת. לצד זה, הייתה יכולת מולדת בקרב אזרחי המדינה, מבחינה היסטורית, בקרב האיכרים השולטים בה, לשאת את דגל הלאומיות בכוחות עצמם, במידת הצורך, להתנגד לדיכוי באמצעות מרד מזוין או באמצעות הקמת רשת פרטיזנים מחתרתית בלתי פוסקת.

כך גם היום. לוחמת גרילה מושרשת היטב בנפש האומה, כך שהתגובה לתוקפנות היא ספונטנית ומיידית. התמיכה בלאומנות האוקראינית בסכסוך הנוכחי עם רוסיה לבשה צורות רבות, אך לא כללה ניאו-נאציזם מהסוג שרוסיה באה לידי ביטוי בשורותיה ובחברה שלה. פרטיזנים אוקראינים פועלים כעת בתוך אזורים שבשליטת רוסיה באוקראינה, תוקפים בסיסים צבאיים בחצי האי קרים ובדונבאס; מזהים מטרות רוסיות להתקפות ארטילריה ורקטות; משבשים מסילות ברזל; ומתנקשים בפעילים צבאיים וממשלתיים. אימון מגויסים אזרחיים חדשים על ידי הצבא האוקראיני וקבוצות צבאיות למחצה פעל לאורך כל תקופת המלחמה בת שמונה השנים עם הבדלנים הנתמכים על ידי רוסיה במזרח אוקראינה. זה נמשך ויישאר כל עוד רוסיה ממשיכה במלחמת התוקפנות שלה, ומזכירה לכובשים שהם לא יכולים לישון בשלום על אדמה זו.

זכויות יוצרים @Kost Elisevich, MD, PhD 2023. כל הזכויות שמורות. כל שכפול בלתי חוקי של תוכן זה יגרור נקיטת צעדים משפטיים מיידיים.