קרים

כפי שעשוי להיות מובן מאליו לרוב היצורים בעלי התבונה, חצי האי קרים נותר רציף מבחינה גיאוגרפית עם שטחה של אוקראינה, מספיק כדי שכל מי שמלבד אולטרה-לאומן רוסי יבין את ההיגיון הבלתי מתפשר של מצב שפוטין בוחר להתעלם ממנו. חצי האי קרים חיוני לאינטרסים של רוסיה כמעוז צבאי המספק גישה לים התיכון, ובמידה מסוימת, עדיין יעד נופש מועדף בקרבת מקום שהרוסים היו רוצים מאוד לקרוא לו שלהם.

סיבה סבירה לפלישת רוסיה לאוקראינה, כפי שהועלה לפני שמונה שנים על ידי הסנאטור ג'ון מקיין, מסתכמת בהבטחת מסדרון יבשתי דרך מזרח אוקראינה לחצי האי קרים, מסדרון שפוטין יוכל לספח באופן דומה לסיפוח הבלתי לגיטימי שלו של חצי האי קרים עצמו בשנת 2014. לחצי האי הזה הבולט בתוך הים השחור יש היסטוריה סבוכה במיוחד, אשר הוכתמה עוד יותר על ידי רטוריקה רוסית שניסתה לנסח מחדש את סיפורה כחלק מתרחיש אירידנטיסטי.

תלונתו של ולדימיר פוטין קשורה לצו משנת 1954 של נשיאות הסובייט העליון של איחוד הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות (ברית המועצות) שהעביר את חצי האי קרים לתחום השיפוט של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית (SSR). האירוע ציין 300שנה להסכם פריאסלב משנת 1654, ברית צבאית ופוליטית, בין מדינת הקוזאקים האוקראינית בהנהגתו של בוהדן חמלניצקי והצאר אלכסיס מרוסיה. בתמורה לאוטונומיה שלהם ולשמירה על אמונתם בשטח שנוי במחלוקת, הגובל בחבר העמים הפולני-ליטאי ממערב ובאימפריה העות'מאנית מדרום, חיל הפרשים הקוזאקים האוקראיני יספק ביטחון מפני האימפריה העות'מאנית המתרחבת, ויהיה ניתן יהיה להיקרא לתמיכה בטיפול בחבר העמים הפולני-ליטאי השכנה.

הסכנה המיוחדת, באותה תקופה, הייתה קיימת בקרים ובקשריה עם האימפריה העות'מאנית. הטטרים של קרים, שרידי "הורדה המוזהבת" של המונגולים שפלשו לאוקראינה במאה ה-13, שלטו בחצי האי במשך מאות שנים. במאה ה-16, ח'אנות קרים התאחדה עם בני דורם האסלאמיים מדרום, העות'מאנים. הם ניהלו יחסי מסחר ושיתפו פעולה בפלישות צבאיות בעיקר בערבות הדרומיות של אוקראינה של ימינו.

במהלך 150 השנים הבאות, עם צמיחתה של רוסיה הצארית, היחלשות מדינת הקוזאקים ודעיכת חבר העמים הפולני-ליטאי, חלק ניכר משטחה של אוקראינה של ימינו נכבש על ידי האימפריה הרוסית. עד 1783, בתקופת שלטונה של יקתרינה השנייה, ח'אנות קרים צורפה לאימפריה עם התבוסה הסופית של העות'מאנים וחוזה קוצ'וק קיינרדז'ה.

האימפריה הרוסית המשיכה להתפשטותה הטריטוריאלית מערבה ומזרחה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19. כשהבין את מצבה היחלש של האימפריה העות'מאנית, ניסה הצאר ניקולאי הראשון לכבוש את אדמות הבלקן בדרום מזרח כדי לקבל גישה חופשית דרך מצר הבוספורן לים התיכון. כתוצאה מכך, התעוררו חששות כלכליים בקרב בריטניה, צרפת וסרדיניה-פיימונטה בנוגע לאינטרסים המסחריים שלהן במזרח הקרוב. כאשר ספינות קרב רוסיות תקפו כוח ימי עות'מאני בנמל בים השחור באמצעות צו תבערה, הציתו אותו והרגו למעלה מ-2,000 אנשי חיל הים, מדינות המערב נקטו בפעולה ופתחו במלחמת קרים שנמשכה עד 1856. רוסיה הובסה באופן גורף וסבלה מיותר מ-450,000 נפגעים, צי הים השחור שלה הושמד יחד עם נמל קרים העיקרי שלה, סבסטופול. חוזה פריז שהגיע לאחר מכן פירק את הים השחור מנשקו והותיר את החוף הדרומי של האימפריה הרוסית פגיע לחלוטין. ההיסטוריון שפרד ב. קלאף זיהה את חרגתו המופרזת של הצאר ניקולאי במסעו לשליטה בים השחור ומעבר לו, ואת שיפוטו השגוי את תגובתו של מערב אירופה, כשתיים מהסיבות הבסיסיות למלחמה ולהשפלה הסופית של רוסיה.

הטטרים נותרו רוב האוכלוסייה בחצי האי קרים עד אמצע המאה ה-19. מדיניות מפלה כלפי הטטרים התקיימה לאורך כל תקופת שושלת רומנוב והחלה לבוא לידי ביטוי בירידה באוכלוסייתה. הפחדה תרבותית עם הרס מונומנטים ומסגדים, יישוב מחדש בכפייה ואלימות נמשכה אל המאה ה-20. איכרות הטטרים הופרכו בצמיתות לאחר 1796, ונשארו כך עד 1861, כאשר הצמיתות תחת בעלי הקרקעות הוחלפה בצמיתות כלכלית. בתוך 100 השנים הראשונות לשילובה של חצי האי קרים באימפריה הרוסית, ספירות מפקד האוכלוסין הצביעו על ירידה דרמטית בייצוג הטטרים מ-87.6% ל-35.6% בתחילת המאה ה-20. בין השנים 1820 ו-1860, מתיישבים רוסים, אוקראינים, גרמנים ואחרים הוכנסו במכוון לחצי האי קרים, מה שדילל את אוכלוסיית הטטרים בתהליך.

גם מלחמת העולם הראשונה וגם מהפכת פברואר 1917 ברוסיה הביאו לשינוי פתאומי בגורלה של קרים. השינוי הדרמטי בנסיבות הפוליטיות אפשר למספר לאומנים טטרים לחזור מהגלות ולהקים מפלגה לאומנית טטרית קרים שדרשה אוטונומיה טריטוריאלית. בעקבותיה הוקמה אסיפה מכוננת עם ממשלה משלה. מפלגה זו נתמכה על ידי ההנהגה האוקראינית באותה תקופה, אך עם עלייתם הקצרה של הבולשביקים לשלטון, הדחיפה לאוטונומיה הייתה קצרת מועד. ממשלה סובייטית החליפה במהירות את האחרונה, אך בתורה הוחלפה על ידי הגעת חיילים גרמנים שהמשיכו להדיח את הבולשביקים. תבוסת גרמניה ב-1918 החזירה את קרים לשליטת רוסיה בתקופה שבה המדינה הייתה מעורבת במלחמת אזרחים. המלחמה הציבה במידה רבה את הצבא האדום הבולשביקי נגד הצבא הלבן האנטי-סובייטי, אם כי למעשה, כמה גורמים לאומיים שונים נוספים היו מעורבים. לקראת סוף המלחמה, הצבא הלבן נסוג לקרים, שם עמד בעמדתו האחרונה ולבסוף הובס באוקטובר 1920.

עם סיום מלחמת האזרחים, ולדימיר לנין התמודד עם בעיית לאום שנובעת מפירוק האימפריה הרוסית. על מנת לשמור על שלמותה הטריטוריאלית, הוא טען לאיחוד של רפובליקות לאומניות מוכרות, שלכל אחת מהן אוטונומיה משלה אך תחת סמכות ריכוזית בממשלה ייצוגית שתבטיח את ביטחונן ורווחתן הכלכלית. לנין הבין גם את הצורך לדכא תחושה רוסית אוניברסלית למדי של עליונות על פני לאומים אחרים באימפריה הרוסית הישנה, ​​שכן הדבר לא תאם את האידיאולוגיה החדשה של שוויון קומוניסטי שקידם. כתוצאה מכך, באוקטובר 1921, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית של קרים (ASSR) הפכה לחלק בלתי נפרד מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הפדרלית הרוסית (RSFSR) יחד עם מספר ישויות אחרות, כולל הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, שלמעשה שלטה כולן ממוסקבה. השוביניזם הרוסי, לעומת זאת, שהיה כה מושרש ומושרש בעבר, נמשך כתכונה שקשה לרסן אפילו עד היום.

לנין נפטר בשנת 1924 וירש אותו יוזף סטלין, אשר עמד בראש ברית המועצות עד מותו בשנת 1953. בסוף שנות ה-20, סטלין זנח את יומרת האידיאל השוויוני כפי שגילם המהפכה ונטל על עצמו את תפקידו כדיקטטור של משטר שכעת פעל כספק פחד. הטטרים של קרים היוו באמצע שנות ה-20 רק רבע מאוכלוסיית חצי האי, כאשר הגעתם של רוסים חדשים התנפחה והיוותה 42.2% מאוכלוסייה זו. המדיניות הכלכלית החדשה של סטלין, הכוללת קולקטיביזציה כפויה והחרמת תבואה, גרמה לרעב נרחב בשנים 1931-32 ברוב אוקראינה וקרים, עם אובדן של 100,000 נפשות בתוך חצי האי בלבד. הטרור של סטלין נמשך עם מעצר של דמויות פוליטיות, אקדמאים, עיתונאים ואנשי מקצוע טטרים, ולאחר מכן הוצאה להורג או גלות לאזורים נידחים של האיחוד. במפקד האוכלוסין של 1939, הטטרים של קרים היוו 19.4% מהאוכלוסייה, תרבותם ושפתם נדחקו לשוליים, וזהותם נבלעה עם הגעתם של הרוסים. טיהור אתני החל עם סילוק הטטרים וכמה מיעוטים אחרים.

הפלישה הגרמנית לברית המועצות במלחמת העולם השנייה כללה כיבוש חצי האי קרים, שם נעצרו ונרצחו 40,000 יהודים. כ-3,500 טטרים קרים, שהתנגדו לדיכוי ולרדיפה הסטליניסטיים, הצטרפו לכוחות גרמניים כדי להתנגד לרוסים. כאשר הכוחות הרוסיים כבשו מחדש את חצי האי קרים ב-1944, סטלין ביצע רצח עם תרבותי כנקמה של הטטרים עם גירושם של כמעט 240,000, בעיקר נשים, ילדים וקשישים, בעיקר לברית המועצות הסובייטית האוזבקית ולמדינות מרכז אסיה אחרות. בתוך 18 החודשים הראשונים של הגירוש הכפוי, כמעט מחציתם מתו מחשיפה ומחסור, כאשר עד 8,000 מתו בפועל בגירוש. מפקד האוכלוסין של 1979 גילה כי אוכלוסיית הטטרים הצטמצמה ל-5,422, המהווים רק 0.2% מהאוכלוסייה. לאחר גלות של 45 שנים, 260,000 טטרים חזרו לקרים בתקופת הפרסטרויקה בסוף שנות השמונים. לא הוצעו פיצויים. 80,000 משקי הבית ו-360,000 דונם של אדמה שננטשו בעבר היו כעת בבעלותם של אחרים. אגודת הסובייטים הסוציאליסטיים...

בשנת 1991, אוקראינה קיבלה את עצמאותה כמדינה ריבונית, שחצי האי קרים היה כעת חלק ממנה. משאל עם שנערך בדצמבר החזיר את קולם של 92% מהאוכלוסייה הכללית בעד, בעוד ש-54% מאוכלוסיית חצי האי קרים, אשר באותה עת הורכבה כ-60% רוסית, הצביעו בעד. בין מפקדי האוכלוסין של 1989 ל-2014, אחוז ההרכב של הטטרים באוכלוסיית חצי האי קרים טיפס מ-1.6% ל-12.6%. הם הוכרו בצדק על ידי אוקראינה והאיחוד האירופי כעם יליד, בניגוד ל"מיעוט לאומי" על ידי הרוסים. 

העברת חצי האי קרים לרשות הסובייטית הסובייטית האוקראינית ב-1954 הוכרזה כהכרה ב"אהבה ובאמון האחווה הגדולים של העם הרוסי באוקראינה" ונועדה להדגים את הגישה הפרולטרית המרקסיסטית-לניניסטית של אחווה אוניברסלית. תמונה מלאה יותר של הנסיבות של אותה תקופה מצביעה על כך שייתכן שליעילות פוליטית היה תפקיד משמעותי יותר בהחלטה, כפי שצוין במאמר של מארק קרמר, מנהל תוכנית לימודי המלחמה הקרה באוניברסיטת הרווארד ועמית בכיר במרכז דייוויס ללימודים רוסיים ואירו-אסייתים. עלייתו של חרושצ'וב לשלטון בשנים 1953-54 לא הייתה חלקה. מאבק כוחות לאחר סטלין עם ראש ממשלת ברית המועצות דאז, גאורגי מלנקוב, איים על שאיפותיו. כתוצאה מכך, חרושצ'וב ביקש להבטיח את תמיכתן של אליטות אחרות במפלגה, כולל אולקסי קיריצ'נקו, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה וחבר בנשיאות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (CPSU). העברת הקרקעות של חצי האי קרים לרשות הסובייטית הסובייטית האוקראינית תספק את סוג הגיבוי הפוליטי הדרוש. בנוסף, נראה כי המהלך יחזק את דעת הקהל הכללית באוקראינה כלפי רוסיה עם הכללת רוב רוסי בחצי האי קרים באוכלוסיית המצביעים במדינה.

יש מעט מה לומר על המשך ההתפתחות הפוליטית והכלכלית בחצי האי קרים לאורך התקופה הסובייטית שנותרה, שכן גורלה היה קשור לרשות הסובייטית הסובייטית האוקראינית ואולי יותר לשאר ברית המועצות. היא קיבלה מעמד אוטונומי שוב בשנת 1991, כיום על ידי הרשות הסובייטית הסובייטית האוקראינית. זמן קצר לאחר קריסת ברית המועצות, סגן נשיא רוסיה אלכסנדר רוטסקוי, בשנת 1992, כבר קרא להיפרדות חצי האי קרים מאוקראינה. פירות הטיהור האתני של חצי האי קרים והכיבוש ההדרגתי שלה על ידי הרוסים, בעיקר באמצעות יצירת נוכחות צבאית, החלו להשפיע עם בחירתו של מנהיג בדלני פרו-רוסי, יורי משקוב, שזכה ביותר מ-70% מהקולות בבחירות לנשיאות בסיבוב השני של 1994. משאל עם רשם תמיכה של 80% באוטונומיה גדולה יותר מאוקראינה ואזרחות כפולה רוסית-אוקראינית. עם זאת, כלכלת חצי האי קרים עברה לתלות גדולה יותר באוקראינה לסחר, כאשר 80% מהמוצרים המיוצרים שלה נמכרו שם. אכזבה ממשקוב וסכסוכים פוליטיים בתוך הפלג הפוליטי הפרו-רוסי הובילו להתמוטטות ההנהגה. לבסוף, הפרלמנט האוקראיני התערב בשנת 1995 וביטל את חוקת קרים ובכך ביטל את תפקיד הנשיא. התחושה הרוסית הרווחת נמשכה, כצפוי, בקרב אוכלוסייה שמנתה בשנת 2014 2.3 מיליון איש, מתוכם 68% היו רוסים, 16% אוקראינים ו-13% טטרים.

מהפכת מיידאן באוקראינה בשנת 2014 הביאה להדחתו של הנשיא הפרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ', שנמלט לרוסיה לקבלת הגנה. תוך שבועיים קצרים להפליא, מסוף פברואר ועד תחילת מרץ, באופן מתוכנן מראש ללא ספק, כוחות רוסים הצליחו לאבטח את כל חצי האי קרים, והצבעה במועצה העליונה של קרים הכריזה על איחוד עם רוסיה. משאל עם שנערך באופן מגוחך תוך 10 ימים לאחר ההכרזה הציע את האפשרויות להצטרף לרוסיה או לחזור למצב העניינים הקודם כחלק אינטגרלי אוטונומי מאוקראינה. דווח על אחוז הצבעה של 83%, כאשר 96.7% תמכו באיחוד עם רוסיה, תוצאה שנראתה בלתי סבירה בהתחשב בכך שכמעט 30% מהאוכלוסייה היו מורכבים מאוקראינים אתניים, טטרים ומיעוטים מודרים אחרים. באופן לא מפתיע, דו"ח שהודלף ממועצת זכויות האדם של רוסיה זיהה כי אחוז ההצבעה היה למעשה 30%, כאשר רק מחצית הצביעו בעד הצטרפות לרוסיה. יתר על כן, אישור על ידי רשות בינלאומית מוכרת לא היה שיקול, ולכן האירוע נתפס על ידי רוב העולם כמעין זיוף.

התוצאה המפוקפקת, עם זאת, לא הטרידה את האוכלוסייה הרוסית, אשר לכאורה התענגה על הרעיון של כיבוש מחדש של שטח שתפס כשלהם, למרות העבר המפוקפק שיצרו בעצמם. שימור הגבולות הלאומיים וריבונותן של מדינות שנבחרו כדין, כפי שנקבעו במגילת האו"ם, בחוק הלסינקי, בהסכם אלמטי, במזכר בודפשט, ובמיוחד באמנת הידידות, שיתוף הפעולה והשותפות עם אוקראינה, נראים כהגנה מספקת בעולם אזרחי מפני סוג של עבירה בוטה שבוצעה כאן, אך הסכמים אלה לא הציעו דבר כזה. כל זה הראה כעת שרוסיה היא אומה שאין לסמוך על אמון בה.

ההיסטוריה הארוכה של ההתעללויות שבוצעו בחצי האי קרים, שהצטברו על רקע המלחמה הנוכחית שסופגת את כל אוקראינה, ובמיוחד את אזורה המזרחי, תגיע לסיומה בקרוב. אובדן הנשק והכוח אדם הצבאי של רוסיה, שממשיך לגדול, הקושי שלה לשמור על אספקה ​​וחלקי חילוף והקריסה הכלכלית הבלתי נמנעת שלה עקב סנקציות ותפיסת נכסים הכרחית, אינם מבשרים טובות למדינה כה מבודדת. גרוע מכך, אובדן האמון בקרב בני הדור הצעיר שרואים מבעד לרטוריקה הדיסאינפורמטיבית שלה ועוזבים את ארצם כדי לשקם עתיד שבו הם חופשיים להפעיל את שכלם במקום אחר, יפגע בחברה שלה. גורלה של חצי האי קרים בסופו של דבר, יהיה אשר יהיה הדמוגרפיה שלה, יוכתב על ידי המקום שבו היא תראה את עתידה. רוסיה טרם ראתה נקודת קצה בספירלה היורדת שלה וגם תעמוד בפני יומה בבית המשפט על הטרור שהביאה.

זכויות יוצרים @Kost Elisevich, MD, PhD 2022. כל הזכויות שמורות. כל שכפול בלתי חוקי של תוכן זה יגרור נקיטת צעדים משפטיים מיידיים.


מחשבה אחת על "קרים"

  1. תודה על הפרספקטיבה ההיסטורית. כל כך הרבה לא ידעתי, כמה למדתי!

התגובות סגורות.