פשע ועונש (חלק 1)

האיחוד האירופי (EU) הכריז לאחרונה על רוסיה כמדינה נותנת חסות לטרור. לעתים קרובות מדי, פשע נגד האנושות, למרות שהוא גלוי לעין כל, אינו מגונה באופן אוניברסלי. מניעים נסתרים, פחות מכובדים, מאפשרים לו להימשך בעוד הקהילה העולמית נותרת משותקת מדיונים כלכליים, גיאופוליטיים ומשפטיים. פלישת רוסיה לאוקראינה היא פשע כזה. קבלה של מצב העניינים הנוכחי נראית כמנרמלת את התנהגותו של העבריין ומספקת הצדקה מסוימת לעבירה. כמובן, הרעיון שישנה הסכמה קלושה ביותר לפשיעה בוטה נותר מעבר לכל גבול. בסופו של דבר, אלה שנותרים לסבול הם הנפגעים, אלה ששרדו את הפשע. אי אפשר להתגבר על אובדן החיים. חטיפת ילדים נותרה מגונה ובלתי נסלחת.

בניין דירות נהרס בבורודיאנקה.

השנאה תימשך כעת במשך דורות, יותר מבעבר. אי אפשר להכחיש את הרצון של אוקראינה להמשיך להתנגד ולשקם אורח חיים המבוסס על ההיסטוריה, התרבות והאמונה שלה. מה שנותרו הם ההפסדים החומריים - אותם מרכיבים בחיים המאפשרים את חידושה של חברה אזרחית במדינה שרצתה פשוט להמשיך את קיומה בקהילה אירופאית שבתוכה הרגישה שיש לה עתיד.

האם רוסיה, עם משטרה הנוכחי, תבחר לחזור לקהילה הגלובלית כמשתתפת מכובדת ובעלת כוונות טובות בעניינים בינלאומיים או להמשיך להיחשב כמנודה, נותרת במידה רבה נתונה לגחמותיו של אדם בודד. נכון לעכשיו, נראה שהוא אינו מסוגל לסגת מהמסלול עליו הטיל את גורלו על ארצו. בעוד שהפשע ממשיך להתפתח, מספר סוגיות חשובות הנוגעות לרקע לסכסוך הנוכחי ולפיצויים הנדרשים לאחר מכן נידונו לאחרונה וראויות לבחינה כדי להתחיל בקביעת מסלול לפתרון.

האשמה

העבירה העיקרית כאן, שלא הייתה לה הצדקה מקובלת, נוגעת לפלישה לאוקראינה, מדינה ריבונית, על ידי משטר אוטוקרטי אזורי דומיננטי, רוסיה. די להתייחס לסוגיה יחידה זו כדי שהטיעון יעמוד על שלו.

בשלושה הזדמנויות, רוסיה חתמה על הסכמים המצהירים על כיבוד זכויותיהן הריבוניות של מדינות בודדות להתקיים בשלום בגבולותיהן שנקבעו. מגילת האומות המאוחדות הייתה הראשונה שבהן בשנת 1945. השנייה כללה את הסכמי בלובז' בשנת 1991, שהקימו את חבר העמים של מדינות עצמאיות שיחליף את איחוד הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות (ברית המועצות). האחרונה הייתה מזכר בודפשט משנת 1994, שכלל את הצטרפותה של אוקראינה לאמנה בדבר אי-הפצת נשק גרעיני. אוקראינה קיימה את הבטחתה לחסל את כל הנשק הגרעיני משטחה, תוך הבטחות שניתנו לשמירה על גבולותיה, עצמאותה וריבונותה על ידי הפדרציה הרוסית, ארצות הברית ובריטניה. בחוק היסוד של נאט"ו-רוסיה משנת 1997, התחייבה רוסיה, שוב, לא לאיים על אף מדינה בנאט"ו או שאינה חברה בנאט"ו, למרות שעד שנת 2004 היא התערבה בתהליך הבחירות האוקראיני שהוליד את המהפכה הכתומה , ובשנת 2007 היא עסקה במתקפות סייבר על אסטוניה. בשנת 2008 היא פלשה לגאורגיה, ובשנת 2014 עקפה את חצי האי קרים. משאל עם מפוקפק ביותר בחצי האי קרים הביא לתוצאות מגוחכות מהסוג שנראה רק בבחירות לנשיאות רוסיה. כמקובל ברוסיה, לאחר מכן סיפוח בלתי לגיטימי של חצי האי קרים.

ההתנהלות האכזרית של הפולשים הרוסים באוקראינה הייתה כזו שזימנה העמדה לדין בגין פשעי מלחמה, ובהם מספר פשעי מלחמה – עקירה מסיבית של האוכלוסייה; גירוש בכפייה; הפצצה חסרת הבחנה של מוסדות אזרחיים; פגיעה מכוונת במתקני בריאות ותשתיות אנרגיה; עינויים; הוצאות להורג המוניות; אונס; חטיפת ילדים; החרמת משאבי טבע; וגניבת רכוש אישי. זוהי התנהגות מבישה שאינה ראויה לאומה המתיימרת להיחשב מתורבתת, ובוודאי שלא לאומה המבקשת להצדיק פלישה.

בית ספר בחרקוב נהרס על ידי טילים רוסיים.

למרות הצהרתו של ולדימיר פוטין כי רוסיה קיבלה את המציאות הגיאופוליטית שנוצרה לאחר פירוק ברית המועצות, כי לא יכבוש את אוקראינה וכי הוא מכבד את הריבונות האוקראינית, כוונותיו הוכיחו אחרת. הפער בין מה שפוטין אומר למה שפוטין עושה הובהר שוב לחלוטין עם סיפוח אזורי דונייצק, לוהנסק, חרסון וזפוריז'יה באוקראינה, בדומה לסיפוח חצי האי קרים.

התעורר ויכוח האם יש להטיל את האחריות על המערב, ובמיוחד על ארצות הברית , לשרשרת האירועים שהובילו לאסון זה. הדחף להטיל את האשמה כאן תואם את התחושה שהביעה רוסיה קודם לכן, לפיה נאט"ו פלש ​​לגבולותיה וכי הדבר נחשב כאיום על ביטחונה. אין ספק שרוב מדינות מזרח אירופה, יחד עם המדינות הבלטיות אסטוניה, לטביה וליטא, הפכו לחברות בנאט"ו מסיבות הנוגעות לביטחונן. הועלו חששות מתגובת מוסקבה לכך. כמה פרשנים ציטטו את ג'ורג' קנאן, הדיפלומט האמריקאי שתמך בסוף שנות ה-40 במדיניות של בלימת כוונות ההתפשטות של ברית המועצות, מה שהוביל לאימוץ דוקטרינת טרומן. באופן מוזר, קנאן הזהיר מאוחר יותר כי הרחבת נוכחותה של נאט"ו עד לגבול רוסיה תהיה טעות .

אבל שבדיה ופינלנד, האחרונה עם גבולה בן 1370 קילומטרים עם רוסיה, שהבטיחו להצטרף לנאט"ו בקושי הרימו גבה ברוסיה. אז מה לגבי הטיעון בנוגע לחדירה של נאט"ו? נראה כי זה דעך כניסיון כושל נוסף להצדיק מלחמה לא לגיטימית. מה שברור כאן הוא הטענה ההפוכה, לפיה מדובר ברצון של מדינות ריבוניות שכנות לדחות הפחדה מצד משטר סמכותי ולוחמני יותר ויותר.

פולין, הונגריה וצ'כיה היו הראשונות מבין מדינות הגוש המזרחי שהצטרפו לנאט"ו בשנת 1999. בולגריה, רומניה, סלובקיה וסלובניה התקבלו בשנת 2004, וכך גם אסטוניה, לטביה וליטא. רוסיה, שהבינה את המצב הקיים, הזהירה את המדינות החברות בברית ורשה לשעבר בנוגע לפעולה כזו, אך היה ברור לכולם כי שילוב גדול יותר עם אירופה רצוי בהתחשב בניסיון העבר עם רוסיה הדומיננטית ובאיום שהיא עדיין עלולה להוות. לא הייתה כאן כפייה מצד נאט"ו. רוסיה השקיעה יותר זמן ואנרגיה במהלך המלחמה הקרה בניהול פעולות צבאיות או שיטוריות נגד חברות ברית ורשה שלה מאשר במקומות אחרים. במקום לראות בדינמיקה המשתנה הזו סיבה לחשוב מחדש על מקומה של רוסיה בקהילה האירופית, פוטין הקשיח את עמדתו כאשר, בשנת 2004, ראה את הרגשות האוקראיניים נוטים לכיוון המערב והדמוקרטיזציה.

התערבות רוסיה בעניינים פוליטיים וממשלתיים באוקראינה הייתה מושרשת היטב עד לבחירות לנשיאות 2004. המועמד הפרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ' ומפלגת האזורים שלו, היו אחת הדרכים הללו להשפעה. ינוקוביץ' הואשם בהונאת בחירות שהובילה למחאה לאומית שנודעה בשם המהפכה הכתומה. זה הוביל לבחירות שניות בהן יריבו, ויקטור יושצ'נקו, הפך לנשיא. יושצ'נקו סבל מהרעלת דיאוקסין במהלך הקמפיין, אירוע המיוחס, אם כי לא הוכח, לפוטין. הרגל ההרעלהנמשך ללא הפוגה כאחת משיטות ההתנקשות על ידי משטר פוטין.

ארצות הברית, באותה תקופה, דגלה בשינוי דמוקרטי אך לא לקחה חלק במימון האופוזיציה שהתנגדה לסיעה הפרו-רוסית. מה שמימנה באמצעות חסות הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי והקרן הלאומית לדמוקרטיה, במשך מספר שנים, היה תמיכה בחקר תהליכים דמוקרטיים, תקשורת עצמאית, ניהול בחירות חופשיות והוגנות ומעקב אחר בחירות. היא עשתה זאת בתיאום עם סוכנויות באיחוד האירופי. התמיכה הייתה לחלוטין לא מפלגתית.

התערבות אמריקאית בזירה הפוליטית האוקראינית ניכרה לאחר מכן, עם גיוסו של פול מנפורט כיועץ פוליטי על ידי מפלגת האזורים בשנת 2005. מנפורט צץ מאוחר יותר כמנהל קמפיין הבחירות של דונלד טראמפ לנשיאות. בתפקידו כלוביסט עבור סיעה פוליטית פרו-רוסית באוקראינה, הוא הוטל על המשימה להפוך את תדמיתו של ינוקוביץ' לתדמית של רפורמטור דמוקרטי פרו-מערבי מדומה. עד אז, סוכני מודיעין רוסים השתלבו במוסדות ממשלתיים אוקראיניים שונים עם כוונות ברורות להשפיע על הרגשות הפרו-רוסיים.

מפלגת האזורים, שהוכרה גם היא בזכות שייכותה הפרו-רוסית באותה תקופה, הואשמה בהפיכתה ל"מקלט עבור מאפיונרים ואוליגרכים מדונייצק", אופייני למה שהיה בזירה הפוליטית הרוסית לאורך כהונתו של פוטין. מנפורט המשיכה לתזמר קמפיין השמצה נגד יוליה טימושנקו, מנהיגת האופוזיציה בבחירות לנשיאות 2010, והאשימה את מפלגתה בעידוד אנטישמיות ובביצוע רצח. יתר על כן, הרשעה פלילית של טימושנקו על שימוש לרעה בכוח ומעילה הובילה למאסר של שבע שנים. בית הדין האירופי לזכויות אדם פסק לאחר מכן כי מעצרה והרשעתה היו בלתי חוקיים. ינוקוביץ' ניצח בבחירות לנשיאות ב-2010 על בסיס מצע שקדם כניסה לאיחוד האירופי.

נשיאותו של ינוקוביץ' נודעה בשל התנהגותו העודפת, הכחשתו את רצח העם של סטלין באוקראינה בשנות ה-30, ולבסוף, כישלונו לחתום על הסכם האסוציאציה עם האיחוד האירופי בשנת 2013. למרות שהאחרון הציע יתרונות סחר ניכרים עם מערב אירופה, כולל גישה לבתי משפט ומערכות בנקאיות, הוא לא היה מקובל על פוטין ולכן בלתי נסבל עבור ינוקוביץ'. מה שבא בעקבותיו היה מחאת היורומידאן או "מהפכת הכבוד" כפי שכונה. ינוקוביץ' נמלט מהמדינה לרוסיה והפרלמנט האוקראיני קרא לבחירות חדשות לנשיאות, כפי שמותר בחוקתו.

פוטין, כמובן, הרגיש זכאי להכריז על עניין זה כהפיכה, ובתוך יומיים החלו הפגנות פרו-רוסיות, קרים נכבשה על ידי חיילים רוסים במדים לא רשמיים ומבני ממשלה נכבשו. תהליך דומה התרחש באזור דונבאס במזרח אוקראינה תוך חודשיים; הפעם עם כוחות בדלנים במימון רוסי הנתמכים על ידי יחידות רוסיות המובילות את המאמץ. אירועים אלה משקפים התערבות מכוונת של רוסיה לאורך זמן הרבה לפני "ההפיכה" המוצהרת של פוטין.

אולי הגיע הזמן שרוסיה תבחן מחדש את מקומה בענייני העולם ותפסיק לנסות לשחזר את תהילת העבר או להקשיב למנהיגים אוטוקרטיים שמבטיחים לספק את סוג התהילה שהייתה שייכת למאות קודמות. ללא קשרים וללא דין וחשבון, האוטוקרטיה הרוסית תמשיך בבריונותה הבינלאומית עם הרטוריקה הצדקנית המוכרת שלה. יש לגרום לה לתת דין וחשבון על מעלליה הקשים כפי שכל פושע צריך להיות. אולי אז, לקח היסטורי זה סוף סוף יגיע לרגע שלו.



זכויות יוצרים @Kost Elisevich, MD, PhD 2022. כל הזכויות שמורות. כל שכפול בלתי חוקי של תוכן זה יגרור נקיטת צעדים משפטיים מיידיים.


3 תגובות ל"פשעועונש (חלק 1)"

  1. עוד פוסט מצוין! העמדה לדין של רוסיה בגין פשעי מלחמה תהיה מבחן לנחישותן של הדמוקרטיות המערביות. ובניגוד לעבר (נירנברג), אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות שרוסיה תפסיד במלחמה הזו (מה שהיא תפסיד) לפני שיתחיל צורה כלשהי של העמדה לדין.

  2. בלוג מקיף מאוד. היה קל לקרוא, להבין ולהבין את גודל ההתנהגות של רוסיה! תודה.

התגובות סגורות.